תנ"ך על הפרק
ויקרא ד
94
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
פָּרָשַׁת קָרְבַּן חַטָּאת
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(תו"כ) מצות ה'. על מצות ה' מביא חטאת ואינו מביא חטאת על מצות המלך ועל מצות ב"ד.
(שם) אשר לא תעשינה, יכול מדכתיב מצות ה' אפילו מצות עשה בכלל, ת"ל אשר לא תעשינה, הרי זו ל"ת.
(שם) ועשה מאחת מהנה. תניא, ר' יוסי אומר, ועשה מאחת מהנה, פעמים שחייב אחת על כולן ופעמים שחייבים על כל אחת ואחת, אחת על כולן – שגגת שבת וזדון מלאכות, אחת על כל אחת ואחת – זדון שבת ושגנת מלאכות אשגגת שבת וזדון מלאכות הוא שיודע שמלאכות אלו אסורות לעשות בשבת רק שכח ששבת היום, ולכן נקראו חדא שגגה משום חסרון ידיעת היום, שהוא חסרון אחד כללי, וזדון שבת ושגגת מלאכות הוא שידע ששבת היום ורק שגג במה שלא ידע שמלאכות אלו אסורות לעשות, וא"כ בכל מלאכה ומלאכה שגג שגיאה מיוחדת, ולכן חייב על כל אחת ואחת. וטעם הדרשה מלשון פסוק זה דקשה לו הלשון מאחת מהנה, דלפי פשטות הלשון הו"ל ועשה אחת מהנה או ועשה אחת מכל מצות ה', וכמו דכתיב לקמן בחטאת צבור ונשיא (פ' י"ג וכ"ב), ולכן דרש דועשה קאי גם על מאחת גם על מהנה, וכמו דהיה כתוב ועשה מאחת ועשה מהנה, והכונה דלפעמים עושה הרבה עבירות ואינו חייב אלא חטאת אחת על כולן, וזהו הנה שהיא אחת, ר"ל שאינו חייב אלא אחת אע"פ שרבות הן העבירות, והטעם מפני שכולן נכללות ביסוד עבירה אחת, כמש"כ, ופעמים עושה עבירה אחת וחייב עליה חטאות הרבה, וזהו אחת שהיא הנה, וכמו שציירנו. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' תשא בפסוק אך את שבתותי תשמרו. .
(שבת ע' א') מאחת מהנה. הנה אבות, מהנה תולדות בגם כאן מדייק קושי הלשון מאחת מהנה כמש"כ באות הקודם, ודריש ע"ד אסמכתא, דהנה משמעותו אבות מלאכות ומהנה תולדות, דכך משמעות הלשון הנה – דבר שלם, ומהנה – מקצת דבר, ובאור הענין, כי כידוע אם עשה הרבה אבות מלאכות בשבת בהעלם אחד חייב על כל או"א, אבל אם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחד על האב, יען כי התולדות נגררות אחר האב, ואצטריך קרא לאשמעינן זה בענין חטאות, יען כי זולת פרט זה אין כל חלוק בין אב לתולדה, כי גם העושה תולדה חייב כרת אם עשאה במזיד, ואם באו עדים נסקל, ואם עשאה בשוגג חייב חטאת קבועה. [שנת ע' א']. מאחת מהנה. יכול אינו חייב עד שיכתוב כל השם, עד שיארוג כל הבגד ת"ל מאחת, אי מאחת יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת אפילו לא ארג אלא חוט אחד ת"ל (פ' י"ג) אחת, הא כיצד, אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת גר"ל שאע"פ שכיון לכתוב תיבה אחת גדולה שלמה וכתב קטנה ממנה שגם היא משמעותה ענין שלם ג"כ חייב, כיון דגם באותיות אלו שכתב יש משמעות שם, וכגון שכיון לכתוב שמעון, שמואל, נחור, דניאל, גדיאל, וכתב שם, נח, דן, גד, ג"כ חייב, אבל אם כתב שתי אותיות שאין במשמעותן כלום פטור. .
(שם ק"ג ב') אם הכהן. [פתח בנפש יחיד וסיים בכהן משיח, לומר לך] משיח כיחיד, מה יחיד אם אכל בהוראת ב"ד פטור אף כהן משיח אם אכל בהוראת ב"ד פטור דר"ל אם אכל דבר איסור ע"פ הוראת ב"ד שהורו בטעות להיתר פטור מלהביא פר. וטעם הדבר מבואר בירושלמי כאן מפני שאין הוראת אחרים אצל הוראת ב"ד כלום, ונראה פירושו, שאע"פ שכה"ג הוא אדם נעלה בתורה ובחכמה, והיה אפשר לומר שגם בהוראת ב"ד חייב משום דלא הו"ל לסמוך על הוראתם אלא לבקר בעצמו מעשיו ע"פ הדין, אפ"ה לענין כח ההוראה אין הוראת אחרים אפילו גדולים בתורה כלום לעומת כח ההוראה של ב"ד קבוע, ולכן היה לו לשמוע להם, והמפרש לא פירש כן, ועיין במשנה ריש הוריות וברמב"ם ריש פ' י"ב משגגות. .
(ירושלמי הוריות פ"ב ה"א) אם הכהן המשיח. ת"ר כהן למעט מלך, משיח למעט מרובה בבגדים, הכהן המשיח זה כהן גדול שאין משיח על גביו, יצא משוח מלחמה שיש משיח על גביו הומפרש בגמרא מאי משמע, ומשני מדכתיב הכהן המשיח (בה' הידיעה) המיומן שבמשוחים, והיינו העיקר שבמשוחים, והוא כה"ג. ומבואר במשנה מקודם דכהן המרובה בשמונה בגדים אין לו דין כהן משיח, וזה היה בזמן בית שני שלא היה שמן המשחה ונצטיין רק ברבוי בגדים כמבואר לפנינו בפ' תצוה ולקמן בפ' צו. .
(הוריות י"ב א') אם הכהן המשיח יחטא. חטא עד שלא נתמנה ואח"כ נתמנה הרי הוא כהדיוט, דכתיב אם הכהן המשיח יחטא – פרט לקודמות ור"ל פרט לחטא שנתהוה קודם למשיחותו, ולכן מביא כשבה או שעירה ולא פר, כפי שיתבאר לקמי בפרשה. והטעם בזה משום דקרבן לא נשתנה בשנוי הגוף, וע' כתובות מ"ה א'. .
(שם י' א') לאשמת העם. מלמד שהמשיח כצבור, מה צבור אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, כך משיח אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה זר"ל מה צבור אין חייבים להביא פר העלם דבר אלא א"כ היה בחטאתם העלם דבר עם שגגת מעשה, והיינו ששגו הב"ד בהוראה ונעלם מהם הדין ושגגו רוב הצבור ועשו מעשה על פיהם, כדילפינן בסמוך מפ' וכי ישגו, כך כהן משיח אינו חייב בפר עד שיעלם ממנו הדין ויעשה המעשה בשוגג ע"פ הוראה שחשב, ואינו דומה לנשיא [לקמן בפרשה, פ' כ"ב] שבכל אופן מביא שעיר, כפי שיתבאר במקומו.
ואמנם בזה יש חילוק בין צבור למשיח, דצבור אם לא היה בחטאתם העלם דבר עם שגגת מעשה, כגון אם הורו ב"ד מזידין ועשו הקהל שוגגין דלא הוי הוראה והוי שגגת מעשה לבד והוו יחידין ופטורין הקהל להביא עבור הב"ד פר, משום דכיון דהב"ד מזידים היו לא שייך קרבן לב"ד מזיד, אלא היחידים בעצמן מביאים כשבה או שעירה עבור שגגתן כפי שיתבאר לקמן, אבל כהן משיח אם הורה מזיד ועשה שוגג פטור מכל, משום דכיון דבו גופיה המזיד והשוגג לא שייך בו קרבן משום צד המזיד דלאו בר קרבן הוא, ויתבאר לקמן בפסוק כ"ז בדרשה מעם הארץ. ועוד יש חילוק בין כהן משיח לב"ד, שהב"ד חייבים דוקא אם הורו הם ועשו אחרים על פיהם, והיינו שהם בעצמם לא עשו בפועל ממש פעולת הוראתם, אבל בכהן משיח אינו חייב אלא א"כ עשה הוא בעצמו כשגגת הוראתו, וזה יתבאר בסמוך בדרשה אשר חטא. .
(שם ז' א') לאשמת העם. מלמד שהמשיח כצבור, מה צבור אין חייבים עד שיורו ב"ד לבטל מקצת ולקיים מקצת, כך משיח אינו חייב עד שיורה לבטל מקצת ולקיים מקצת חדבב"ד אין חייבים אלא אם הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת בדברים שאין מפורשין בתורה, כמו למשל שאם אמרו שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת אין זה נקרא שגגת הוראה אלא שכחה, דהוי כמו שאמרו אין שבת בתורה, לפכך פטורין מן הקרבן וכל העושה על פיהם חייב חטאת לעצמו, ואין ב"ד חייבים רק באופן שאמרו אמת שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב אלא שזורק או מושיט מותר, דזה נקרא שגגה, מפני שקיימו מקצת הלכות שבת בענין הוצאה והורו לבטל פרט אחד, זריקה והושטה, ויתבאר זה בפרטיות לקמן בפסוק (י"ג) ונעלם דבר, כך כהן משיח אינו חייב להביא פר אלא באופן כזה, וגם זה ילפינן מפסוק שלפנינו לאשמת העם – הרי הוא כצבור. .
(הוריות י"ב ב') לאשמת העם. מלמד שהמשיח בצבור, מה צבור אין חייבין עד שיורו ב"ד בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף משיח אינו חייב עד שיורה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת טעיין לקמן בפסוק י"ד בדרשה אשר חטאו עליה יתבאר ענין זה. .
(שם ח' א') והקריב על חטאתו. ת"ר, והקריב על חטאתו אשר חטא, מלמד שמביא פר על חטאתו משעבר, מכאן לכהן משיח שחטא ועבר ממשיחתו או עבר ממשיחתו ואח"כ חטא מביא פר ייתכן דמדייק משום דלקמן בחטאת צבור ובחטאת נשיא ויחיד לא כתיב כלשון זה אלא והביא את קרבנו, וגם כאן הול"ל והקריב פר, ולמה הזכיר כאן על חטאתו, ולכן למד מזה דלא לבד שהפר בא לאשמת העם שנכשלים בסבתו אלא גם עבור עצמו, וכיון שכן, שוב אין נ"מ אם אחר שחטא עבר ממשיחותו, וכן אפילו חטא לאחר שעבר ממשיחותו ג"כ מביא פר, לפי דקיי"ל שאין בין כהן משיח המשמש בכהונתו לכהן משיח שעבר אלא פר של יוהכ"פ ועשירית האיפה של כל יום שאין מקריב אותן אלא כהן המשמש בכהונה גדולה, אבל פר הבא על כל המצות שוים בזה ובזה. .
(שם י' א') אשר חטא. ת"ר, יכול אם הורה ועשו אחריו בהוראתו יהא חייב, ת"ל והקריב על חטאתו אשר חטא, על מה שחטא הוא מביא ואין מביא על מה שחטאו אחרים יאר"ל דבזה אינו דומה קרבן כהן משיח לקרבן ב"ד, דב"ד חייבים רק על הוראתם השגגית לבד, רק אז אם הם בעצמם לא עשו המעשה בפועל כמו שהורו אלא הקהל עשו ע"פ הוראתם, אבל כהן משיח אינו חייב בפר אלא א"כ הורה וגם עשה הוא בעצמו פעולת הוראתו השגגית, אבל אם הורה ועשו אחרים ע"פ הוראתו פטור, ומסמיך זה על הלשון אשר חטא, כדמפרש, והיינו משום דלשון זה מיותר.
ודע דלשון הרמב"ם בענין זה אינו מבורר לי כלל, דז"ל בפט"ו ה"א משגגות, במה דברים אמורים שכהן משיח מביא פר על שגגתו כשטעה בהוראת עצמו ועשה מעשה בשגגת הוראתו שנאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם הרי משיח כצבור [ר"ל כב"ד], מה הצבור שהן ב"ד אין חייבין בקרבן עד שיטעו בהוראה ויעשו העושים על פיהם כך המשיח, עכ"ל. הנך רואה שפתח בתנאי שאין חייב הכהן משיח אא"כ עשה הוא בעצמו מעשה בשגגת הוראתו, וזהו כדרשה שלפנינו, וסיים ששוה לב"ד שאין חייבים אא"כ טעו בהוראה ויעשו העושים על פיהם, הרי דבב"ד חייבים אע"פ שהם בעצמם לא עשו בפועל המעשה שהורו רק אחרים עשו על פיהם, וכהן משיח אינו חייב אלא א"כ הוא בעצמו עשה תוצאת הוראתו, וא"כ איך שוים הם בפרט זה. ובדוחק י"ל דכונתו רק להשוות בפרט זה שעם ההוראה צריכה להיות גם מעשה, אבל זה קשה, שהשמיט לפרש דין דרשה זו שלפנינו בכהן משיח, וצ"ע.
ודע דמפשטות לשון זה הפסוק והקריב על חטאתו אשר חטא, יש סמוכין למ"ש בנדרים ו' א' הרי זו חטאת הרי זה אשם לא אמר כלום אע"פ שמחויב חטאת או אשם הוא, עד שיאמר הרי זו חטאתי הרי זה אשמי, ואריכות הלשון שבפסוק זה מורה שצריך לכוין מפורש בהחטאת שמביא שהוא לשם חטאתו, אבל אם מקריב סתם חטאת אע"פ שידוע שמחויב חטאת הוא אינו די בזה, וטעם הדבר מבואר בגמ' שם משום דבעינן ידים מוכיחות, ועיי"ש. .
(שם ז' א') אשר חטא. ת"ר, הורה עם הצבור ועשה עם הצבור יכול יביא פר לעצמו, ת"ל והקריב על חטאתו אשר חטא, חטא בפני עצמו מביא בפני עצמו, חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור יבר"ל הא דכהן משיח מביא פר ביחוד הוא רק אם הורה הוא לבדו בלא ב"ד, אבל אם הורה הוא עם הצבור, ר"ל עם הב"ד, וטעו שניהם בהוראה, הרי זה פטור להביא כפרה בפני עצמו אלא מתכפר לו בכלל הצבור, וזה למדין מלשון אשר חטא, דמיותר הוא, דדרשינן אם רק חטאתו, כלומר שגגתו לבד גרמה המעשה, אבל אם שגגתו היא ביחד עם שגגת הב"ד, מתכפר לו עמהם, והרבותא בזה דלא נילף מפר והכ"כ שמביא כה"ג ביחוד ואין מתכפר לו עם הצבור, והו"א דגם הכא בכל אופן צריך פר ביחוד, קמ"ל. .
(שם שם) ופר בן בקר. אי פר יכול זק ת"ל בן, אי בן יכול קטן ת"ל פר הא כיצד בן שלש שנים.
(תו"כ) והביא את הפר. [והביא אותו לא נאמר אלא והביא את הפר] מלמד שפר הוא מביא ולא קרבן אחר חלופיו.
(שם) ולקח הכהן. ולהלן נאמר (ס"פ משפטים) ויקח משה חצי הדם וישם באגנות מה להלן בכלי אף כאן בכלי.
(שם) מדם הפר. נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול, שנאמר ולקח הכהן המשיח מדם הפר – דם מהפר יקבלנו יגטעם הדיוק בזה, דבהכרח אי אפשר לפרש מדם הפר מקצת הדם, כמו ממימי היאור, מזמרת הארץ, יען דכתיב מפורש בפסוק הבא ואת כל הדם ישפוך, הרי מבואר דצריך ליקח כל הדם, וא"כ קשה למה כתב בלשון כזה שאפשר למטעי והו"ל לכתוב את דם הפר, וכמו בס"פ משפטים ויקח משה את הדם, לכן דריש דהוי כמו דכתיב דם מהפר, והכונה שיקבל הדם ישר מן הפר ולאפוקי אם נשפך הדם על הרצפה ואספו, דלא הוי ישר מן הפר, ונמצא לשון כזה בפסוק כמו (תהלים פ') ותשקמו בדמעות שליש, שהמובן הוא ותשקמו דמעות בשליש, ובלשון חז"ל נקרא לשון כזה גורעין ומוסיפין ודורשין. .
(זבחים כ"ה א') מדם הפר. ת"ר, ולקח הכהן המשיח מדם הפר, מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית ידעיין מש"כ באות הקודם בטעם דיוק לשון מדם הפר, וכאן בא למעט שיקח דוקא מדם הפר והיינו דם הקלוח שהנפש בו ולא דם מהעור ולא דם התמצית שמתמצה אחר שפסק דם הקלוח מהשחיטה, וזה מדויק בלשון מדם הפר, היינו הדם שעיקר החיות תלוי בו, וזהו דם הנפש. –
וע' בט"ז ליו"ד סי' כ"ג כתב בפשיטות דבעור לא נמצא דם כלל, עיי"ש מה שנוגע מזה לדינא, והנה כאן מפורש ההיפך, דדריש ולא מדם העור, ואם לא היה בו דם כלל, לא היה צריך למעט. .
(שם שם) מדם הפר. א"ר יהודה אמר שמואל, השוחט צריך שיגביה סכין למעלה, שנאמר ולקח מדם הפר ולא מדם הפר ודבר אחר טור"ל דכיון דשוחט הוא לתוך המזרק כדי שיתקבל דמו, ואם לא יגביה הסכין למעלה הלא ירד הדם לתוך המזרק מעל הסכין, ואנן בעינן שירד מהפר גופיה כמבואר לעיל אות י"ג. ומטעם זה מבואר בגמ' כאן שצריך לקנח דם שעל הסכין בשפת מזרק [מאחוריו] ולא לתוכו משום דאל"ה יהיו דם הפר וד"א. .
(זבחים כ"ה ב') מדם הפר. אמר ר' זירא אמר רבי, הצורם אוזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול, שנאמר ולקח מדם הפר – פר שהיה כבר טזר"ל שהיה שלם בשעת הקבלה, אבל אם חסר מאבריו קודם קבלת הדם, ואפילו רק צרם אזנו פסולה, משום דבשעת קבלת הדם לא היה הפר בשלימות אבריו. .
(שם שם ב') והביא אותו. מה ת"ל אותו, למעט קרבנו למצוה. יחידית שלא יכנס דמו לפנים יזמדייק יתור הלשון והביא אותו, דדי היה לומר והביאו, ודריש דבא למעט דם שעירה שמביא כהן משיח על שגגת חטא עבודת כוכבים, כמבואר בפ' שלח, שאותו הדם אינו מזה בפנים על מזבח הפנימי אלא על מזבח החצון, וקרי למצוה זו יחידית, מפני שיצאה מכלל פרשה זו וקבעה לה מקום ביחוד, בפ' שלח. והרבותא בזה דלא נילף מצבור דגם השעירים שבאים על חטא עבודת כוכבים דמם נכנס לפנים. וטעם הדבר י"ל משום דצבור לעולם מעלתם יתירא ולכן כבודם מרובה להיות כפרתם בפנים. –
והנה דרשה זו איתא גם בתו"כ כאן, ובכן תמה אני על הרמב"ם בפ"ה הט"ז מקרבנות שכתב וז"ל שעירי עבודת כוכבים והם שעירים הנשרפין לא נתפרש בהן בתורה כיצד נותן דמם ולהיכן הוא נותן, אלא לפי שהן חטאות הקהל דינן כדין פר העלם דבר של צבור, שהוא חטאת הקהל לכל האמור בו למתן דמים וכו', עכ"ל. והנה אם לענין שעירי עבודת כוכבים הנשרפים של צבור איתא באמת ריש פ"ה דזבחים שעירים הנשרפין טעונין הזאה בפנים, אבל לענין שעיר של כהן משיח הלא מפורש נתמעט בירושלמי ותו"כ לפנינו מהזאה בפנים, וא"כ איך סתם הרמב"ם בכל שעירים הנשרפין שמתן דמן בפנים ולא הוציא שעיר של כהן משיח. ודוחק לומר דדעתו בזה כיון דבגמרא הבבלית לא חלקו בין שעירים של צבור לשעיר של כהן משיח, לכן קיי"ל כן, יען דכמה וכמה דינים אנו קובעים ע"פ הירושלמי ותו"כ כל זמן שלא נמצא סתירה מפורשת בבבלי, וכן דרך הרמב"ם בחבורו, וצריך עיון. .
(ירושלמי הוריות פ"ב ה"ד) והביא אותו. הכשר ולא הפסול.
(תו"כ) וטבל. וטבל ולא מספג יחר"ל שלא יקנח אצבעו בשולי הכלי או בדפנותיה, דבאופן כזה אין זה טובל אלא מוצץ או סוחט. .
(זבחים צ"ג ב') את אצבעו. את – להכשיר אמין שבאצבע יטשאם עלתה לו דלדול בשר באצבעו אינו חוצץ, דמן את מרבינן הטפל לאצבעו, וכמ"ש בכ"מ בגמרא את הטפל לבשרו, ושורש לשון אמין הנה בת"י על הפסוק פאת ראשכם תרגם אומניא דראשיכון, ואולי צ"ל גם כאן אומניא שבאצבע. .
(שם מ' ב') את אצבעו. נאמר כאן אצבעו ונאמר אצבעו במצורע (י"ד ט"ז), מה אצבעו האמור במצורע המיומנת שבימין אף אצבעו האמור כאן המיומנת שבימין כובמצורע כתיב מפורש אצבעו הימנית. ועיין לפנינו בפ' צו (ז' ל"ז) דמחטאת ילפינן לכל הקדשים דהוו בימין. .
(תו"כ) בדם. עד שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו כאמדייק מדהו"ל לכתוב וטבל את אצבעו והזה מן הדם והוי ידעינן דהטבילה אדם קאי, ומדכתב וטבל בדם בא להורות שבתחילה יהיה בדם כשיעור ז' טבילות ולא שיתן דם במזרק על כל הזיה והזיה. .
(זבחים צ"ג ב') והזה, [והזה כהן משיח למעוטי הדיוטות] כבר"ל לאפוקי כהן הדיוט. והנה בתו"כ איתא דרשה זו רק כאן בפר כהן משיח משום דכתיב בפסוק הקודם ולקח הכהן המשיח מדם הפר ובפסוק שלפנינו כתיב וטבל הכהן את אצבעו והזה, משמע דההזאה מצוה בו, אבל לקמן בפר העלם דבר של צבור לא הובאה דרשה זו, ותמיהני על זה, שהרי גם שם נאמר כלשון שלפנינו ממש, והביא הכהן המשיח מדם הפר וטבל הכהן אצבעו והזה (פ' ט"ז וי"ז) וגם נראה ראיה מכרחת מן הגמרא דגם בפר העלם דבר של צבור ההזאה רק בו, שכן בסוגיא שלפנינו איתא במשנה ההזאות פסולות בנשים, ופריך בגמרא הזאה דמאי, אי הזאה דפנים משיח כתיב בה, ור"ל למעוטי גם כהן הדיוט, וא"כ פשיטא דנשים פסולות לזה, ול"ל להמשנה לאשמעינן זה, ואי נימא דבפר העלם דבר של צבור כשר גם כהן הדיוט הו"ל להגמרא לומר דהמשנה משמיענו פסול דנשים בפר זה, ומדלא אמרו כן ש"מ דפשיטא להגמרא דגם הזאה דפר העלם דבר של צבור פסול בכה"ד, וצ"ל דהתו"כ סמך שם על הדרשה שבכאן דענין ולשון אחד להם, אבל הרמב"ם קבע דין זה רק בפר כהן משיח ולא גם בפר העלם דבר, וצ"ע בזה. ואפשר לומר דהיה לפניו גירסא אחרת בתו"כ כמו שהיתה לפני בעלי התוס' בסוגיא שלפנינו, יעו"ש. ואין להאריך עוד. .
(קדושין ל"ו ב') והזה. והזה ולא מטיף ולא זורק.
(תו"כ) והזה מן הדם. [מה ת"ל מן הדם] מן הדם שבענין למעוטי שירים שבאצבע כגמדייק מדהו"ל למכתב והזה ממנו כיון דקאי אדם, ול"ל למכתב והזה מן הדם, ודריש שלכל הזאה תהיה טבילה חדשה בדם ולמעוטי שלא יזה טבילה שניה משיריים שנשארו על האצבע מטבילה ראשונה. ובאור הלשון מן הדם שבענין צ"ל מן הדם האמור בענין למעלה וטבל אצבעו בדם, מאותו דם שבכלי שטובל בו יזה כל ההזאות ולא מדם הנשאר דבוק באצבע, אבל אין הלשון מבורר כל כך, ואולי צ"ל מן הדם שבעין ור"ל מהדם שבשלימות ולא ממקצת הדבוק באצבע וצ"ע. ובתו"כ הלשון וטבל והזה על כל הזאה טבילה. ויתכן דלשון קצרה היא וצ"ל וטבל והזה וגו' והכונה דהלשון שבע פעמים שבפסוק קאי גם על הטבילה גם על ההזאה. .
(זבחים צ"ג ב') שבע פעמים. שבע פעמים ולא שבע טיפין כדדאל"ה הול"ל והזה מן הדם שבע, והמלה פעמים מיותר. .
(תו"כ) שבע פעמים. שיהיה מונה שבע פעמים ולא אחת ושבע [כדרך שמונה ביוה"כ].
(שם) את פני פרכת הקודש. תנא דבי ר' ישמעאל, מפני מה נאמר פרכת הקודש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר העלם דבר של צבור (פ' י"ז), משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם מעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת ואם רובה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת כההרי הוא מסולק מחיבתם ואין לבו גס בהם כבראשונה, וה"נ כיון דרוב צבור סרח כביכול אין כאן קדושה. ובירושלמי תענית פ"ב ה"א הלשון בזה, חטא הנשיא הגדולה במקומה עומדת, חטא הצבור אין הגדולה במקומה עומדת, ור"ל דכשחטא הנשיא אפ"ה אין זה אלא חטא יחיד, וגדולת הקב"ה שהיא כביכול ברוב עם במקומה עומדת, כיון שהצבור נקי וצדיק, ולכן כתיב אצל פרו פרכת הקודש לומר שעדיין לא נסתלקה הקדושה, משא"כ בפר העלם דבר של צבור שהצבור חטא אז כביכול השכינה מסתלקת, ונראה דכונה אחת לדרשה זו בכלל עם הדרשה שלפנינו בבבלי ובשנוי לשון. .
(זבחים מ"א ב') את פני פרכת הקודש. תנא חזקיה, מפני מה נאמר פרכת הקודש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר העלם דבר של צבור (פ' י"ז) ללמד שכל מקום שיש משיח יש ארון וכל מקום שאין משיח אין ארון כובמקום שיש משיח היינו במקדש ראשון עד ימות יאשיהו שם יש ארון, ור"ל כל זמן שיהיה כהן משוח בשמן המשחה יהיה הפרוכת לפני הקודש שהוא הארון, אבל אם אין משוח בשמן המשחה אין ארון, דיאשיהו המלך גנז צלוחית של שמן המשחה וגנז גם הארון, ולכן לא כתיב בפר העלם דבר פרוכת הקודש ללמד שיש זמן שהפרוכת אינו לפני הקודש. ואתיא דרשה זו דחזקיה כמ"ש בכ"מ דבמקדש שני היה חסר הארון ושמן המשחה [עיין יומא כ"א ב'], והוא רמז נפלא. .
(ירושלמי תענית פ"א ה"ב) לפני ה'. מה ת"ל, א"ר נחמיה, ללמדך שמזבח לפני ה' ואין כהן לפני ה', הא כיצד, עומד חוץ למזבח ומזה כזי"ל דכונת השאלה מה ת"ל כי הלשון לפני ה' אשר באה"מ אינו דבוק כלל, דהול"ל מזבח קטרת הסמים אשר לפני ד' או מזבח קטרת הסמים באה"מ אשר לפני ה' וכלשון הכתוב לקמן פסוק י"ח, ולכן דריש ר' נחמי' שבא ללמדך שבשעת הזאה אין הכהן עומד במקום ההזאה, אלא חוץ למזבח, והיינו שהמזבח היה מפסיק בין הכהן לפרוכת בשעת מתן הקרנות, וכשהזה על הפרוכת באותו מעמד היה, ואשמעינן בזה שלא נילף מפר ושעיר של יוהכ"פ שכהן עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה, כפי שיתבאר בפ' אחרי, יעו"ש. .
(יומא נ"ח ב') אשר באהל מועד. מה ת"ל והלא כבר כתיב לפני ה' אלא ללמדך שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה כחדבאופן כזה אין שם אהל מועד עליו. .
(זבחים מ' א') ואת כל דם הפר. אמר רב יהודה אמר רב, השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר, דכתיב ואת כל דם הפר ישפוך, ואעפ"י דהא בשירים כתיב, אם אינו ענין לשירים דהא ליתנהו לכולה דם תנהו ענין בקבלה כטבשירים כבר ניתן הדם על הקרנות וא"כ אין עוד כל הדם. ועיין בתוס' זבחים ל"ד ב' דאין זה אלא למצוה לכתחילה ולא לעכובא, אלא בדיעבד די אם קיבל כדי שיעור הזאה. .
(שם כ"ה א') דם הפר. מה ת"ל הפר – לימד על פר יוהכ"פ שטעון מתן דמים ליסוד למדייק מדהיה יכול לכתוב ואת כל הדם ישפוך. ושייכות הענין שמרבה כאן פר יוהכ"פ י"ל משום דפר זה ופר יוהכ"פ שניהם באים לתכלית וכונה אחת, לכפר על שגגת עונות. ויסוד הדרשה מלשון דם הפר הוא דמפרש דהכונה דלכן ישפכנו אל יסוד המזבח מפני שהוא דם הפר, והוא מפני שבא לכפר על שגגת עונות, וא"כ ממילא גם בפר יוהכ"פ שגם הוא בא לכפר על שגגת עונות צריך ג"כ מתן דמים ליסוד. .
(שם נ"ב א') ישפך. ישפך ולא יטיף ולא יזה ולא יזרק.
(תו"כ) ישפך אל יסוד מזבח. אגגו דיסוד לאר"ל יסוד שהוא דומה למזבח, והיינו גגו דיסוד. .
(זבחים נ"ב א') אל יסוד מזבח העולה. ת"ר, יסוד מזבח העולה ולא יסוד מזבח הפנימי, אל יסוד מזבח העולה – אין לו יסוד לפנימי עצמו, אל יסוד מזבח העולה – תן יסוד למזבח של עולה לבבאור הענין, כי שלש פעמים כתיב בפרשה זו אל יסוד מזבח העולה, כאן ולקמן בפר העדה (פ' י"ח) ובחטאת נשיא (פ' כ"ה), ולאשר כי כל אלה הקרבנות ענין אחד להם הבאים על העלם דבר לא היה צריך לשנות בכולם פרטי מקומות ההזאה, ולכן דריש שלש דרשות מלשונות אלו, האחת, דרק ליסוד מזבח העולה ולא ליסוד מזבח הפנימי, וגם דריש דבאמת אין יסוד כלל למזבח הפנימי, ועוד דריש דיסוד המזבח מיוחד גם לעולה, לענין שמתן דמה של עולה ינתן על הקיר שכנגד היסוד, אם נשאר מדם ההזאה על הקרנות, ומפני כי בעולה לא כתיב ביחוד שפיכת שירים מרבה ליה מהכא. ובכ"מ בגמרא באה דרשה זו בלשון לימד על עולה שטעונה מתן דמים ליסוד, עיין פסחים ס"ה א' וברש"י. [שם נ"א א'] אשר פתח אהל מועד. שירי הדם [של חטאות הפנימיות] היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החצון, מאי טעמא, דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד – ההוא דפגע ברישא לגכי אהל מועד למערבו של מזבח החצון היה, ובצאתו מן ההיכל היה פוגע תחלה ביסוד מערבי של מזבח החצון. ודין שירי הדם של חטאות חיצוניות מבואר לקמן פ' כ"ה. ועיין בתוס' שהקשו ל"ל קרא על זה תיפק ליה מסברא שאין מעבירין על המצות כיון דפגע ביה מתחלה, ותרצו שיש לחלק בין שתי מצות למצוה אחת. וע"ע בדבריהם מגילה ו', ב' חילוקים שונים בכלל זה, ומשמע מדבריהם דענין אין מעבירין על המצות הוא מדאורייתא, דאל"ה הלא לא שייכא קושייתם ל"ל קרא מדאורייתא, אבל בתשובת הרדב"ז החדשות סי' תקכ"ב כתב דדין זה דאין מעבירין על המצות הוא מדרבנן, ולפי"ז בלא"ה לא קשה קושייתם. וע"ע בסוכה כ"ה ב' וברש"י שם ד"ה שחל שביעי שלהם, וצ"ע. .
(שם שם) חלב פר החטאת. [ואת כל חלבו לא נאמר אלא ואת כל חלב פר החטאת], לרבות חלב פר יום הכפורים ושעירי עובדי כוכבים לשתי הכליות וליותרת הכבד ולכל האמור בענין.
(תו"כ) ירים ממנו. [מהו ממנו], שלא ינתח בשר קודם שיטול אימורין לדמדייק יתור לשון ממנו, דהול"ל ואת כל חלב פר החטאת ירים, ולכן דריש שיטול החלב מן המחובר, והיינו כשעדיין כל הפר שלם. וכהאי גונא דרשינן במנחות כ"ד א' הפ' דפ' צו והרים ממנו מן המחובר יעו"ש. .
(מנחות ע"ז ב') ואת שתי הכליות. תנא דבי ר' ישמעאל, מפני מה נאמרו יותרת ושתי הכליות בפר כהן משיח ולא נאמרו בפר העלם דבר של צבור (פ' י"ט), משל למלך בשר ודם שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו להפירש"י מפני חיבת הצבור קיצר בדברים, וכתב מהרש"א וז"ל, בהך פירושא הוי צבור למעליותא לגבי כהן משיח וכו', וזה דוחק. ונראה לפרש דהאי משל למעליותא דכהן משיח קאמר דהוא אוהבו של מלך שהוא משרת ה' וקאמר דמיעט בסרחונו, ומפני שחביב קבלת קרבנו לה' הזכיר שקרבנו מהודר ביותרת ושתי הכליות למעט סרחונו וכו', עכ"ל. ואפשר להביא ראיה מכרחת לפי' זה ממ"ש בריש ע"ז ב' ב' מלך וצבור באים לדין מלך נכנס תחלה מקמי דליפוש חרון אף, כלומר קודם שיבא חרון אף של הקב"ה מפני פשעי צבור שמא יפרע מן המלך כל סרחניה מפני החרון, אלמא דהמלך מעלתו וזכותו יותר משל צבור, וגם לפי' זה תתאמת אגדה זו לאגדה דלעיל בפסוק ו' בדרשה את פני פרוכת הקודש, יעו"ש, וכן יש לדייק זה ממ"ש בהוריות י"ב ב' דפר כהן משיח קודם לפר העדה מפני שהוא מקודש יותר, ואין להאריך עוד. .
(זבחים מ"א ב') כאשר יורם וגו'. וכי מה למדנו משור זבח השלמים מעתה לור"ל דמשמע שדיני פר כהן משיח לא נתפרשו כולם בפרט עד שצריך עוד לדמותו לשלמים, וקשה מאי דבר חדוש למדנו לפר משלמים מה שלא נתבאר מפורש בפר גופיה. אלא מקיש פר כהן משיח לשור זבח השלמים, מה שור זבח השלמים עד שיהיו מחשבותיו ומעשיו על מזבח החיצון אף פר כהן משיח כן לזר"ל בהכרח צ"ל דלא בא ההיקש הזה אלא ללמד על הפגול שהוא נלמד בכל הקדשים משלמים [ע"ל פ' צו, ז' י"ח] ובא ללמד על פר שאין פגול נוהג בו אלא כשלמים, מה שלמים אין נעשים פגול אלא ע"י מעשה עבודה חיצונית ומחשבת אכילה חיצונית, והיינו ששוחט או מקבל או זורק על מנת לאכול בשר או לשפוך שירים או להקטיר אימורין חוץ לזמנו, אף כאן אין נעשה פגול עד שיחשב בעבודות חוץ על אכילת חוץ. .
(שם מ"ד ב') כאשר יורם וגו'. וכי מה למדנו משור זבח השלטים מעתה לחכמש"כ לעיל אות ל"ו. אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משיח, כה פר כהן משיח יש בו מעילה אף שור זבח השלמים יש בו מעילה לטבאימורים. ואע"פ דשלמים הם קדשים קלים ואין בהם מעילה מחיים דממון בעלים הוא, מ"מ באימורין יש בהם מעילה. ואע"פ דכבר ילפינן בפרשה הקודמת (פ' ט"ז) מכל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, בכ"ז אצטריך גם היקש זה שלפנינו לענין יותרת ושתי הכליות, דמפסוק כל חלב לא היינו יודעין רק חלב, ופסוק כל חלב אצטריך משום דמפסוק שלפנינו הו"א דחלב אליה כיון דליתא בשור לכן אם הביאו כבש לשלמים לא ימעלו בחלב האליה דאלית הכבש קריבה ביה, לכן אצטריך הפסוק כל חלב דמיניה מרבינן גם חלב האליה, דמצינו אליה דמתקרי חלב, כדכתיב לעיל בפרשה חלבו האליה תמימה. ועיין בתוס' כאן מש"כ בדרשה שהובאה על פסוק זה בזבחים מ"ה ב' ולפנינו תתבאר בסמוך בפסוק כ' ועשה לפר. .
(חולין קי"ז א') על ראשו. יכול ישרפנו שלם, הרי אני דן, נאמר כאן ראשו וכרעיו ונאמר בעולה (א' ח' ט') ראשו וכרעיו, מה להלן ע"י נתוח אף כאן ע"י נתוח מבעולה כתיב מפורש ונתח אותה לנתחיה. וע"ע בדרשה הבאה דבזה לא שוה לעולה, שהעולה ע"י הפשט משא"כ זה. .
(זבחים ג' א') וקרבו ופרשו. יכול כמו בעולה ע"י הפשט אף כאן ע"י הפשט, ת"ל וקרבו ופרשו, כשם שפרשו בקרבו כך בשרו בעורו מאוהפרש ודאי שורפו בקרבו משום דמגונה הוא להוציאו בעין, כ"כ רש"י ע"פ הסברא, ויש להוסיף עוד דזה מרומז מדלא כתיב על קרבו ועל פרשו. .
(שם שם) וקרבו ופרשו. וסמיך ליה והוציא, מלמד שמוציאו שלם מבנראה דקשה ליה המשך ענין הפסוקים, דהלא הפסוקים ואת עור הפר ואת כל בשרו וגו' על כרחיך לא קאי אענינא דפסוק הקודם, היינו להקטירו, דהא בפסוק שלאחריו כתיב מפורש דצריך לשרוף את כל הפר, וא"כ בהכרח קאי אענינא דפסוק שלאחריו, היינו אוהוציא, א"כ קשה הלשון והוציא את כל הפר, והלא כן היה ראוי לומר ואת עור הפר ואת כל בשרו יוציא אל מחוץ למחנה, ולכן דריש דלכן חלק הכתוב בלשון מיוחד והוציא את כל הפר, שמוציאו מחוץ למחנה כשהוא שלם ולא מנותח, ורק קודם השריפה ינתחנו, כמבואר בדרשה הקודמת. .
(שם שם) והוציא את כל הפר. מלמד שמוציא את כולו מגפירש"י יוציא את כל הנשאר ממנו, עכ"ל. והנה לפי"ז קשה ל"ל עוד דרשה זו תיפק ליה דמפורש כתיב וקרבו ופרשו, ולבד זה לפי המשך הענין בגמרא משמע שדרשה זו ידועה היא בגמרא, ובאמת לא נמצאת דרשה כזו. אבל לולא פירש"י נראה לומר דכונת הלשון שיוציא את כולו, ר"ל שיוציאנו שלם, והיא היא הדרשה הקודמת שלפנינו, אלא דמר יליף לה בסגנון זה ע"פ היקש לקרבו ופרשו, ומר יליף לה מלשון כל, כמבואר. .
(יומא ג' א') אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות, או אינו אלא חוץ למחנה אחת, כשהוא אומר בפר העדה (פ' כ"א) והוציא את הפר אל מחוץ למחנה, שאין צריך לומר שהרי כבר נאמר שם ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון, אלא ליתן לו מחנה שניה, וכשהוא אומר בדשן (פ' צו) מחוץ למחנה שאין צריך לומר שהרי כבר נאמר כאן על שפך הדשן ישרף, אלא ליתן לו מחנה שלישית מדר"ל גם בהוצאת דשן המזבח מיותר הלשון אל מחוץ למחנה, דאחרי דכתיב שם והוציאו את הדשן ואנו יודעים מפרים הנשרפים דכתיב בהו על שפך הדשן אל מחוץ למחנה, הרי אנו יודעים דשפך הדשן הוא חוץ למחנה, אלא כל מקום דכתיב מחוץ למחנה בא להורות מחנה נוספה על הקודמת, ומכיון דכתיב שלש פעמים מחוץ למחנה מרמז לשלש מחנות. .
(זבחים ק"ה ב') אל שפך הדשן. [מה ת"ל הדשן], ללמדך שיהא שם דשן, שיקדים לשם דשן מהמה' דהדשן מדייק, דמשמע שכבר יש שם דשן, וכן מכיון דמצוה מיוחדת היא צריך לעשותה מקודם לשמה. .
(שם ק"ו א') ושרף אותו. הכשר ולא הפסול מהדרק כשהוא כמצותו הוא חוץ לג' מחנות, אך אם נפסל שרפתו במק"א כמבואר בזבחים ק"ד ב'. .
(תו"כ) על עצים. אפילו קש וגבבא מודגם הם נקראו עצים. וכ"מ במשנה כלים פי"ז מחצלת הקש מטמא טומאת מת, אע"פ דלענין טומאת מת, כתיב (פ' חקת) רק כלי עץ, וכ"מ בדעת הגמרא ברכות מ' א' אילן שאכל אדה"ר חטה היתה, וקורא שם הפסוק לאילן זה עץ. והנה בדרשה הבאה דרשינן מן באש ולא בסיד רותח ולא בגפסיס רותח, ולפלא הוא שהרמב"ם בפ"ז ה"ה מקרבנות כתב הדרשות בהיפך מאשר בגמרא ותו"כ, והיינו דממלת עצים מיעט סיד וגפסיס וממלת אש ריבה קש וגבבא, ואולי היו לפניו הגירסות מהופכות. .
(שם) על עצים באש. באש ולא בסיד רותח ולא בגפסים רותח מזמדייק יתור הלשון באש, דסתם שריפה באש היא, ואע"פ דבבת כהן שזינתה כתיב באש תשרף וקיי"ל דאפילו בפתילה של אבר, אך התם כתיב באש מקודם ואח"כ תשרף, א"כ בא מלת תשרף לבאר מלת באש, ור"ל דתכלית הפעולה שתבא באש כדי שתשרף, וא"כ כיון דעיקר התכלית רק שתשרף ממילא אין נ"מ באיזו אופן תשרף, אם באש אם בפתילה של אבר, ומש"כ הכתוב באש, דבר הכתוב בהוה, משא"כ כאן דכתיב מקודם ושרף ואח"כ כתיב באש, בא השם אש להגביל ולציין אופן השריפה, דדוקא באש ולא בדבר אחר הבא מכח האש כגון סיד וגפסיס, ודו"ק. .
(פסחים ע"ה א') ישרף. מה ת"ל, ללמדך שישרף אע"פ שאין שם דשן ואע"פ שהצית האור ברובו מחדייק יתור הלשון ישרף, דהא כבר כתיב בראש הפסוק ושרף אותו, ולכן בא לרבות דישרף אע"פ שאין שם דשן, דלא נימא מדכתיב על שפך הדשן ישרף דוקא הוא על שפך הדשן, לכן כתיב הפעל ישרף פעם שניה להורות דבכל אופן ישרף אע"פ שאין שם דשן. וכן מרבה אע"פ שהצית האור ברובו, והבאור הוא, דאם היה כתב ישרוף היינו שהיה מיחס הפעולה אל השורף היה אפשר לומר דדי אם הצית האור ברובו, דגם באופן כזה תתייחס הפעולה אל האדם השורף, משום דכל זמן שעוסק בשריפה נקרא שורף, משא"כ כאן דכתיב ישרף מוסב הענין על החפץ הנשרף, לכן כל זמן שלא נשרף כולו אינו קרוי נשרף, כגון אם הצית אדם אש בבית ונשרף מקצת הבית, אז האדם נקרא שורף אבל הבית אינו נקרא שרוף, ולכן כאן דכתיב ישרף ולא ישרוף צריך שתאחוז האור בכולו, אבל אם רק ברובו נשרף לא נקרא עוד נשרף. והעירני לזה בס' התוה"מ. .
(שם שם) ואם כל עדת ישראל. יכול בעדה [של צבור] הכתוב מדבר, הרי אני דן, נאמר כאן עדה ונאמר להלן [(פ' מסעי) ושפטו העדה והצילו העדה] מה עדה האמורה להלן ב"ד אף עדה האמורה כאן ב"ד, יכול בב"ד של כ"ג, ת"ל עדת ישראל, העדה המיוחדת שבישראל, זאיזו זו, זו סנהדרי גדולה מטדרשה זו היא יסוד ובסיס לכל הדרשות הבאות בפסוק זה ובפסוק הבא, כי ע"פ דרשה זו דקאי על שגגת הב"ד יסובב ויתפרש כל הפסוק הזה והבא אחריו, כפי שיתבאר, ולכאורה הוא דבר פלא, שבא להוציא לשון הכתוב מפשטיה במקום שאין הכרח לזה וע"פ גז"ש כזו שיש לה פירכא, שהרי כמו כן נמצא בתורה כ"פ שם עדה המובן על קיבוץ קהל אנשים, וכמו והשקית את העדה, הקהל את העדה, והרבה מאוד, ומה היה חסר לכאורה לפרש כפשוטו אם כל הקהל ישגו ולא דקאי על ב"ד.
ולכן נראה דבאמת אין הדרשה הזאת מוציאה את הפסוק והענין מפשוטו, אשר הכונה אמנם שהצבור יחטא, אלא דקשה ליה הסבר הענין בכלל, איך יתכן שכל עדת ישראל כולם כאחד יחטאו בחטא אחד בשוגג, איך נסתבב ונתהוה סבה כזו, ואיה איפה הם הסנהדרין והזקנים וראשי העם שלא ירגישו על מדחה כללית ולא יודיעו להמון העם את שגגתו, ובכלל איך ישתוו ביניהם קהל גדול של אנשים לחטוא כולם בחטא אחד, ויותר מזה, הנה בלשון כל עדת ישראל כלולים גם הסנהדרין וראשי העם והלומדים, והנה גם הם חטאו ביחד עם ההמון, וכל אלה פליאה מופלאה אין ערוך לה, וכמעט לא יצוייר דבר זה בפועל.
לכן השכילו חז"ל לצייר את הענין הנפלא הזה בדרך פשוט מאוד, כי אין הצבור אשם כלל בזה, יען כי הסבה לזה היתה ע"פ הוראה שגגית שיצא מב"ד הגדול, מסנהדרין מלשכת הגזית, שמהם תצא תורה לכל ישראל, וממילא שגו כל ישראל וגם הסנהדרין עצמם לעשות מעשה ע"פ הוראה זו, ורק מפני שעיקר סבה זו חסר בפסוק, לכן למען שלא יהיה קשה כלל הענין איך יתכן ויצוייר שכל ישראל יחטאו כאיש אחד כמו שהערנו, מצאו חז"ל להסמיך סבה זו בלשון הפסוק גופיה, וע"ד אסמכתא דרשו גז"ש עדה עדה דקאי על סנהדרין, ויתכן דמכונים הסנהדרין ע"ש עדה שהם מקור התורה, וע"ש ויקם עדות ביעקב, צור תעודה, ובדרשות הבאות בארו פרטי הוראה זו, ודו"ק. .
(תו"כ) כל עדת ישראל. מאי כל עדת, הכי קאמר, אי איכא כולו סנהדרין הוי הוראה ואי לא – לא הוי הוראה נדרשה זו נסמכת על הקודמת, דהלשון כל עדת ישראל קאי על הב"ד, עיי"ש בבאור, ואמר בזה שאם לא היו כל הסנהדרין של שבעים ואחד במעמד הוראה זו לא הוי הוראה לענין חיוב פר העלם דבר, ומטעם דרשה זו מבואר עוד בתו"כ דגם אם רק המופלא של ב"ד היה חסר שם, או אחד מסנהדרין אמר איני יודע או שאמר להם טועים אתם ג"כ פטורים משום דאין כאן כל עדת. –
והנה למעלה מזה בסוגיא איתא, א"ר יונתן, מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולן שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו, עד שישגו כולן, ר"ל ואף לא רובן, ואיפרך בגמרא דין זה משום דבכל מקום דכתיב כל אפילו רוב במשמע, משום דבכל התורה רובא ככולא, ומסיים תיובתא דר' יונתן תיובתא, ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא, הכי קאמר רחמנא אי איכא כולם הוי הוראה ואי לא לא הוי הוראה, כדרשה שלפנינו. והנה מבואר מפורש שדרשתו ודינו של ר' יונתן איפרכו, ולכן השמטנו דרשה זו.
אך הנה הרמב"ם בפי"ג ה"א משגגות פסק כדרשה דר' יונתן, ותמה אני איך יכלכל פשטות הסוגיא דאפרך דין זה, [ויותר מזה ראיתי כי בש"ס כת"י הגירסא תיובתא דר' יונתן תיובתא ואזלינן בתר רובא] ואף כי יש מן המפרשים שהמליצו בעדו, אך לא מצאתי כל קורת רוח בדבריהם, וכזה צ"ע בפי' המפרש להוריות במשנה ד' ב' בענין זה, אשר מסופקני אם הוא לרש"י, וצע"ג.
ואף גם זאת צריך באור, מאי מקשה הגמרא ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא ומשני אי איכא כולם הוי הוראה ואי לא לא, הא אך זה מסיק דכל זה לאו דוקא הוא אלא גם רובו, ואיך זה חוזר עתה לפרש האי כל אי איכא כולם דוקא.
ונראה הבאור בזה, דענין רוב שייך רק בענין מעשי, כמו הכא בשגגת כל עדת ישראל אמרינן שאם רק שגג רוב ישראל הוי כמו כל ישראל, משא"כ היכא דהכלליות תלויה במספר האנשים אז כמה שדרוש המספר א"א לכללו ברוב, וכמו דקיי"ל בדבר שבקדושה לא נאמר בפחות מעשרה והזמון בשלשה, בודאי לא שייך שם לדון את הרוב ככולו, וה"נ כן, ודו"ק. .
(הוריות ג' ב') עדת ישראל. היה בסנהדרין אחד שאינו ראוי להוראה הרי זה פטור, מאי טעמא, נאמר כאן עדה ונאמר להלן [(פ' מסעי) ושפטו העדה, והצילו העדה], מה להלן כולם ראוים להוראה אף כאן כולם ראוים להוראה נאלאפוקי אם היה אחד מהם גר או ממזר או נתין וכדומה מן הפסולים לדון. וכלל דרשה זו נסמך על הקודמת דפסוק זה בסנהדרין איירי וכמש"כ באות מ"ט, יעו"ש. .
(הוריות ד' ב') עדת ישראל. הורו ב"ד ועשה שבט אחד על פיהם חייב אותו השבט נביתבאר בפסוק הבא. , ואין חייבין אלא על הוראת ב"ד הגדול בלבד, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו, עדת ישראל ולא עדת השבט נגסמך בזה על הדרשה הראשונה שבפ' זה דהלשון ואם כל עדת ישראל קאי אסנהדרין, יעו"ש, ואמר בזה דאם שגה ב"ד של שבט אחד ועשה אותו השבט על פיו אין זה בכלל דין פרשה זו, וכש"כ אם כל ישראל עשו ע"פ הוראת ב"ד השבט שאין זה בכלל דין זה, ובאופן כזה מביא כל יחיד חטאת קבועה על שגגתו, וכפי שיתבאר עוד. .
(שם ה' א') ישגו ונעלם. מלמד שאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה נדגם כאן סמך על הדרשה הראשונה דהלשון עדת ישראל ענינו ב"ד, יעו"ש, ואמר בזה שאין ב"ד חייבים להביא פר העלם דבר אלא א"כ הורו הם והקהל עשו מעשה ע"פ הוראתם, אבל אם רק הורו הם והקהל לא עשו או שהקהל מעצמם עשו בלא הוראת ב"ד פטורים הב"ד מהבאת פר. ובאופן זה חייב כל אחד מהיחידים להביא חטאת יחיד כשבה או שעירה, כפי שיתבאר, ומה דסמיך זה על הלשון ישגו ונעלם נראה דקצור לשון הוא בגמרא וסמיך אסיפא דקרא ועשו, יען דמונעלם לבד אינו מוכח דבעינן דוקא מעשה, או דט"ס בגמרא וצ"ל שנאמר ישגו ועשו. וע"ע מש"כ לקמן בפרשה ה' פסוק י"ח בדרשה על שגגתו, דמטעם דין דרשה זו אין הצבור מביאין אשם תלוי, יעו"ש בטעם הדבר. [שם ז' ב'] ונעלם דבר. ת"ר, ונעלם דבר ולא שתעקר המצוה כולה, מאי טעמא, כתיב הכא דבר וכתיב בזקן ממרא דבר (פ' שופטים) כי יפלא ממך דבר, לא תסור מן הדבר, מה התם מן הדבר ולא כל הדבר אף כאן דבר ולא כל הדבר נהוגם בדרשה זו נסמך על הדרשה הראשונה שבפסוק זה דהלשון עדת ישראל קאי אב"ד יעו"ש, ואמר בזה דלעולם אין ב"ד חייבים להביא פר על שגגתם אלא א"כ הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת מצוה, אבל אם שגו והורו לעקר גוף מצוה אחת שבתורה ועשו הקהל על פיהם אין מביאים פר אלא כל יחיד מביא חטאת קבוע כפי שיתבאר, כגון אם הורו ב"ד שמותר להשתחוות לע"ז או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, זה נקרא שעקרו גוף מצוה שבתורה, דהוי כמו שאמרו אין איסור ע"ז ואין מצות שבת בתורה, ואין חייבין רק שהורו באופן כזה שאמרו דאע"פ שאסור להשתחוות לעובדי כוכבים אבל לא נקרא השתחויה בלא פישוט ידים ורגלים, או שאמרו אע"פ שאסור להוציא מרשות לרשות בשבת, אבל הזורק או המושיט מותר, דכיוצא בזה לא עקרו מצוה כללית רק פרט אחד ממצוה כללית. ויליף זה מלשון ונעלם דבר דמשמע ולא כל הגוף. ובטעם הדבר נראה משום דכשעקרו גוף מצוה לא הו"ל להקהל למהר לעשות מעשה על פיהם אלא לחכות אולי תתגלה הטעות, יען דגוף מצוה שבתורה ידועה היא בכלל לכל ישראל.
אך יש להעיר בגוף הדרשה דבר ולא כל הגוף דהא בכ"מ בגמרא דרשינן מדבר אפילו מקצת דבר, ומדמרבינן אפילו מקצת משמע דעיקר שם דבר מורה על כוליה רק שאפשר לכלול בו גם חצי דבר וכאן הסברא להיפך דשם דבר מורה רק על מקצת, ועיין בתוס' ב"ק מ' א' וסנהדרין פ"ו א', ואע"פ דדריש גז"ש, אך התם כתיב מן הדבר שהוא בודאי מורה על מקצת, משא"כ כאן.
והנה ברמב"ם פי"ד ה"ב משגגות כתב בענין זה ונעלם דבר ולא כל הגוף, והוסיף עוד, דבאופן שטעו הב"ד בעקירת גוף מצוה שבתורה אין זה נקרא שגגה אלא שכחה, וכנראה סמך טעם זה על לשון הכתוב ישגו, דבעינן דוקא שגגה ולא שכחה, ואם כי לא נתבאר לנו מנ"ל להוסיף טעם שלא נאמר בגמרא, אבל לפי"ז יש ליישב קצת הערתנו הנ"ל, דכאן לא רק מלשון דבר מדייק אלא גם מלשון ישגו, או דעיקר הדרשה מדבר הוא בסמיכות על הלשון ישגו. .
(שם ד' א') מעיני הקהל. בית דין עם הקהל נוכבר בארנו דהלשון עדת ישראל שבפסוק זה ענינו ב"ד [ע"ל אות מ"ט], וזה פשוט ומבואר בכ"מ בגמרא דההוראה תלויה בב"ד והמעשה בקהל, והיינו שאין הב"ד חייבים להביא פר הע"ד אלא א"כ הורו הם בטעות והקהל עשו מעשה על פיהם, וכמש"כ לעיל אות נ"ד, ומסמיך זה כאן על לשון מעיני הקהל דקאי על הב"ד שהם לעינים להקהל, וכמו הלשון עיני העדה, ודייק זה מדלא כתיב ונעלם מהקהל. [שם ה' א'] מעיני הקהל. ארבע קהלי כתיבי נזדכתיב מעיני הקהל והקריבו הקהל ובשניהם היה אפשר לכתוב קהל בלא ה' הידיעה, ולכן דריש כאלו כתיב ד' פעמים קהל. , [חד לגופיה], וחד לחייב על כל קהל וקהל נחשכל שבט ושבט מביא פר לעצמו, משום דשבט אחד נמי אקרי קהל, כפי שיתבאר בפסוק הבא, ובס"ה מביאין כל הצבור י"ב פרים, דהיינו לפי ערך מספר שבטי ישראל, וזה דייקינן מדלא כתיב מעיני קהל ישראל כמו דכתיב ואם כל עדת ישראל. וחד להוראה שתלויה בב"ד ומעשה בקהל נטר"ל דמדכתיב ונעלם מעיני הקהל ועשו ולא כתיב ונעלם מעיניהם בא להורות דמעשה תלויה בקהל, דלא נפרש ונעלם מעיניהם ועשו היינו ב"ד בעצמם יעשו מעשה ע"פ הוראתם, אלא בעינן שהקהל יעשה מעשה ע"פ הוראת ב"ד, וכפי שיתבאר בדרשה הבאה וחד לגרירה סר"ל אף שחטאו רוב ישראל בין שהם מעוט מנין השבטים, בין שחטאו רוב השבטים אף שהם מעוט כל ישראל, מביאין פרים כמנין כל השבטים, פר לכל שבט ושבט, משום דהמקצת שלא חטאו נגררין אחר הרוב שחטאו. והנה לפנינו בגמרא איתא במקום חד לגופיה – חד לשבט שעשה בהוראת ב"ד, ר"ל בהוראת ב"ד שלו ג"כ חייב, וכל דרשות אלה הם אליבא דר' יהודה ובכולן קיי"ל כן, רק בפרט זה דשבט שעשה בהוראת ב"ד שלו לא קיי"ל כן, אלא דאין חייבים רק על הוראת ב"ד הגדול, כמבואר לפנינו למעלה בדרשה ואם כל עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו השבט, ולכן קבענו אנו כאן בפנים במקום דרשה זו – חד לגופיה, ודו"ק. .
(הוריות ה' א') מעיני הקהל ועשו. יכול הורו ב"ד ועשו ב"ד חייבין, ת"ל הקהל ועשו, מעשה תלוי בקהל והוראה בב"ר סאנתבאר בדרשה הקודמת אות נ"ט וע"ע לעיל אות נ"ד. [שם שם] ואשמו. אין חייבין על עשה ועל ל"ת שבמקדש סבהיינו טומאת מקדש וקדשיו, עשה שבמקדש – וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' (פ' נשא) ול"ת היא ולא יטמאו את מחניהם (שם), ואם הורו ב"ד וטעו בענין טומאת מקדש וקדשיו אין מחויבים להביא פר העלם דבר של צבור וכדמפרש. מאי טעמא, נאמר כאן ואשמו ונאמר בחטאת יחיד ואשם (פ' כ"ז), מה התם בחטאת קבועה אף כאן בחטאת קבועה סגר"ל מפני שהיחיד אם שגג בכאלה אינו מביא חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד, יען שהענין המדובר בפרשת עולה ויורד (פרשה ה') היא טומאת מקדש וקדשיו, ואנן בעינן שהצבור חייבין פר בדבר שהיחיד חייב חטאת קבועה, אחרי שהתורה קבעה להם לשון אשמה אחד, כמבואר. .
(שם ח' ב') ואשמו. מלמד כשם שהפרעין מן היחיד כך נפרעים מן הצבור.
(תו"כ) ונודעה החטאת. ת"ר, ידעו הקהל שהורו ב"ד וטעו מה הורו יכול יהיו חייבין, ת"ל ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאים סדכגון שהורו ב"ד בשגגה על אחד ממיני החלבים שהוא מותר ואכלו הקהל בשגגה ע"פ הוראה זו חלב ודם, ואח"כ נתודע הקהל שטעה הב"ד בהוראתו בכלל, אך נסתפק מה הורה הב"ד, אם בחלב אם בדם, באופן כזה פטור הב"ד מהבאת פר, אלא כל יחיד מביא חטאת יחיד על שגגת עשייתו. וטעם הדבר משום דכתיב ונודעה החטאת בעינן שיתברר אותו החטא שטעה ב"ד בהוראה, ולא די שנתודעו החוטאים על שגגת ההוראה בלבד. ועי' ברמב"ם בפי"ד מהל' שגגות ה"ד דדרך אחרת לו בבאור הדרשה הזאת. .
(הוריות ה' א') ונודעה החטאת. ב"ד שנסתפק להם אם שגגו בהוראה או לא, אין מביאין אשם תלוי, שנאמר ונודעה החטאת – אין חייבין עד שיתודעו סהדין אשם תלוי מבואר בפרשה הבאה שבא על הספק, ודין דרשה זו מבואר בסוגיא דהוריות ז' א' ובתו"כ, אלא שלא נסמך על פסוק זה, וסמיכות הרמב"ם על לשון פסוק זה ראוי לו, וכך דרכו בכ"מ בחבורו להסמיך דין מפורש בגמרא על לשון הכתוב באותו ענין בתורה, כנודע, ובכסף משנה הבין דהרמב"ם מכוין בדין זה להדין שלפנינו בדרשה הקודמת, ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאים, ותימא רבה עליו שהבין כן, שהרי דין אותה הדרשה הביא הרמב"ם מפורש בפי"ד ה"ד משגגות, וגם אין לשון הרמב"ם מכוון כלל לדין אותה הדרשה כמבואר, ועיין בלח"מ, ובמש"כ הכל מיושב ומבואר בפשיטות. [רמב"ם פי"ב ה"ב משגגות]. אשר חטאו עליה. אין חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, מאי טעמא, נאמר כאן עליה ונאמר להלן (פ' אחרי) לגלות ערותה עליה, מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת סוהנה כל הכריתות שבתורה הם שלשים וששה [ובפרטם מנויין במשנה ריש כריתות], ומהם יש ל"א שחייבים עליהם בשוגג חטאת, ועל חמשה אין חייבים חטאת, והם מילה ופסח מפני שהם עשה ובחטאת כתיב אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, היינו לאוין, וכן מגדף מפני שאין בו מעשה ובחטאת כתיב (פ' שלח) לעושה בשגגה, וטומאת מקדש וקדשיו [היינו טמא הבא למקדש או אוכל קודש], וכל אלה אין חייבין על שגגתן אלא קרבן עולה ויורד, כפי שיתבאר בדרשה הבאה, וכל הנך חמשה חטאי כריתות אין מביאים ב"ד פר העלם דבר על שגגת הוראתן, ומסמיך זה על יתור לשון עליה שבכאן ודריש בגז"ש עליה בענין עריות. ואמנם לבד גז"ש זו ילפינן דין זה בריש הוריות מדכתיב בפ' שלח גבי קרבן הבא על חטא עבודת כוכבים בשגגה תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, וכתיב עוד שם וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, ודרשינן זו עבודת כוכבים ששקולה כנגד כל המצות שבתורה, משום דהכופר בעבודת כוכבים כמודה בכל התורה, ומדכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה הוקשו כל המצות לעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כל המצות כן, יעו"ש. .
(הוריות ח' א') והקריבו הקהל. חטא שבט אחר מביא ג"כ פר, מאי טעמא, שבט אחד נמי אקרי קהל, וכן הוא אומר (ד"ה ב' כ"ו) ויעמד יהושפט בקהל יהודה סזולפנינו בפ' ויחי בפסוק ונתתיך לקהל עמים באה עוד דרשה דשבט אחד אקרי קהל, וע' מש"כ שם. וע' בפ' הקודם בדרשה עדת ישראל מה שנוגע לדין חטא השבט. .
(שם ה' ב') וסמכו זקני העדה. תניא, ר' שמעון אומר סמיכת זקנים בשלשה, מאי טעמא, זקני שנים ואין ב"ד שקול, מוסיפים עליהם עוד אחד סחסתם רבים שנים, ואין עושין ב"ד במספר זוגי מפני שאם יתחלקו בדעותיהם מחצה על מחצה לא יהיה אפשר לקיים אחרי רבים להטות, לכן עושים מספר שאינו זוגי, והיינו שמוסיפין אחד על השנים והרי כאן שלשה. ומבואר ענין זה לפנינו בפ' משפטים בפסוק אחרי רבים להטות, וזו דעת ר' שמעון בגמרא, אבל ר' יהודה ס"ל דבעינן חמשה, ואע"פ דבעלמא קיי"ל כר"י נגד ר"ש, אבל בהא קיי"ל כר"ש משום דאיתא בירושלמי סוטה פ"ט ה"א אמר רבי נראין דברי ר"ש בסמיכה, וכ"פ הרמב"ם. וע"ע מש"כ ס"פ שופטים בענין עגלה ערופה בפסוק ויצאו זקניך. ומה שנוגע לבאור הסוגיא כאן בגמרא בדרשות פסוק זה עיין בס' התוה"מ שביאר בחכמה רבה. .
(סנהדרין י"ג ב') זקני העדה. המיוחדין שבעדה סטוהיינו סנהדרי גדולה. .
(שם שם) את ידיהם. ידי כל אחד ואחד עי"ל הכונה ע"פ המבואר במנחות צ"ג ב' דסמיכה צריכה להיות בשתי ידים, וקמ"ל בזה דלא נפרש את ידיהם של כל הזקנים ור"ל שדי שכל אחד יסמוך בידו האחת, ורק בכולל יתקיים הלשון את ידיהם, אלא דכל אחד צריך לסמוך בשתי ידיו, והיינו ידי כל אחד ואחד, וי"ל שנראה לו להכריע הפירוש כן ע"פ מ"ד בתוספתא דמנחות פ"י בזה"ל, סמיכת זקנים בשלשה, ולא כולם כאחד סומכים אלא כל אחד סומך ומסתלק, והיינו שכל אחד אחר חבירו, ולפי"ז יש סברא שהפירוש את ידיהם – ידי כל אחד, משום דביחד לא יצוייר כלל סמיכתם. .
(ירושלמי הוריות פ"א ה"ח) על ראש הפר. מה ת"ל הפר – ללמד פר טעון סמיכה ואין שעירי עבודת כוכבים טעונים סמיכה עאדייק דהול"ל וסמכו את ידיהם עליו, דהא קאי אפר שבפסוק הקודם, ודריש שבא למעט סמיכה בשעירים הבאים על חטא עבודת כוכבים, דאע"פ שהם באים על ענין אחד שבכאן, על שגגת הקהל, ובכמה דברים הוקשו זל"ז [ע"ל אות ס"ו ובפ' שלח] בכ"ז נתמעטו מסמיכה, ובגמרא מבואר עוד דדין זה הוי הלכה למשה מסיני. .
(מנחות צ"ב א') ועשה לפר וגו'. מה ת"ל, אלא לפר זה פר יוהכ"פ. כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח, החטאת אלו שעירי ע"ז, יכול שאני מרבה אף שעירי הרגלים ושעירי ר"ח ת"ל כן יעשה לו עבבאור הדרשה, דמדייק ל"ל לפרש ועשה לפר, והא כיון דאיירי בפר היה די לכתוב ועשה לו, וכן היה יכול לכתוב במקום כאשר עשה לפר, כאשר עשה להראשון, וכן מדייק מה שאמר לפר החטאת דהא כיון דזה קאי על פר כהן משיח שבראש הפרשה, וא"כ למה מציין אותו בשם פר החטאת, והא גם פר צבור שבפרשה זו נקרא פר החטאת כדכתיב בסמוך חטאת הקהל הוא, ויותר היה נכון לכתוב כאשר עשה לפר המשיח או לפר הראשון, וכן מדייק תור כל הלשון יעשה לו דהא כבר כתיב ועשה לפר
ולכן דריש שכל אלה הדיוקים באים לרמז ענינים שונים, ומפרש כסדר הפסוק, דהלשון ועשה לפר בא לרמז דכמו דהכא מעכבי עניני ההזאות ופרטיהם (המבוארים בסמוך) כך מעכב ההזאות דכתיבי בפר אחר הדומה בענינו לפר זה שנכנס ג"כ לפנים, והוא פר יוהכ"פ.
ומה דכתיב כאשר עשה לפר ולא לראשון כמש"כ, מורה רמז לפר כהן משיח האמור בריש הפרשה, וקיי"ל בקדשים דרק אז מעכב פרטי הדין רק אם שינה עליו הכתוב לעכב, ושם לא שינה עליו הכתוב, חזר והקישו כאן לפר זה כדי שנלמוד עכוביו מכאן.
וזה שציין כאן פר כהן משיח בשם פר החטאת בא לרמז דקרבן אחר הדומה בענינו לפר זה והוא השעירים הבאים על העלם דבר בחטא ע"ז ולא נתפרשו שם (פ' שלח) פרטי הדינים שנוהגים בהם צריך לנהוג בהם כמו בפר זה.
אכן כדי שלא נרבה גם שעירי הרגלים ושעיר ר"ח שנקראים ג"כ חטאת שינהגו גם בם פרטי דין פר כהן משיח, על זה בא לרמז יתור הלשון יעשה לו שהוא מיותר כולו כמש"כ, דהא כבר כתיב ועשה לפר. .
(זבחים ל"ט ב') כאשר עשה. וכי מה בא זה ללמד עגר"ל כי בענין זה ביאר כמה ענינים כמו בפר כהן משיח, ובכמה ענינים נסמך במה שכתב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת, וא"כ קשה כיון דכתיב ועשה לפר וגו' לא הו"ל לבאר בפרט גם אלה הענינים שביאר מפורש, והם עניני ההזאות, אלא לכלול כל הדינים בהא דועשה לפר כאשר עשה וגו', וא"כ כל הפסוקים מפסוק ט"ז עד פסוק כ' מיותרים הם, ועל זה אומר שבא ללמד בהענינים שפירש מבוארים ענינים חדשים וכדמפרש ואזיל. אלא לכפול בהזאתו ושאם חיסר אחת מכל המתנות לא עשה כלום עדר"ל לכפול ענין ההזאה כדי שתהיה מעכבת, דבקדשים קיי"ל כל מקום ששינה בו הכתוב לעכב, וכן לענין חסרון מתן דמים. ואין לי אלא מתן שבע שמעכבת בכל מקום, מתן ארבע מניין, ת"ל כן יעשה עהר"ל אין לי אלא מתן שבע שאם חיסר אחת מהן לא עשה כלום, שכן מתן שבע מעכבת בכל מקום, כמו בפרה אדומה ובלוג שמן של מצורע כפי שיתבאר שם, אבל מתן ארבע דבכל מקום אינה מעכבת כפי שיתבאר להלן בפסוק כ"ה מנלן דמעכבת כאן, על זה אומר דכתיב כן יעשה, ולשון זה מיותר הוא, דהא כבר כתיב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת, וע"כ בא להורות עוד פרט אחד בדיני הזאה שמעכב והוא מתן ארבע אע"פ שבשארי מקומות אינה מעכבת. .
(זבחים ל"ט א') וכפר. כל היום כשר לודוי הפר, מאי טעמא, נאמר כאן כפרה ונאמר כפרה ביוהכ"פ, מה כפרה דיוהכ"פ ביממא הוא דכתיב כי ביום הזה יכפר, אף כפרה שבכאן יממא הוא עווקיי"ל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. והא דצריך להתודות על פר זה מבואר ביומא ל"ו א' ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם וכו', אבל לא נתבאר מקור לזה בתורה, וע' מש"כ לעיל פרשה א' פ' ד' ולקמן פרשה ה' פ' ה' בדרשה והתודה, וצ"ל הטעם בזה משום דכל כפרה צריך ודוי, משום דאל"ה לא ניכר על מה הכפרה באה. –
ודברי רש"י במשנה כאן צ"ע במש"כ וז"ל, פר העלם דבר של צבור ופר כהן משיח שמתודין עליו חטא שהביאוהו עליו כדאמרינן במס' יומא ומתודה על חטאת עון חטאת, כתיב הכא וכפר עליו הכהן וכתיב התם ביום הכפורים יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, מה להלן כפרת דברים אף כאן כפרת דברים, עכ"ל, וזה פלא, שהרי הגז"ש דוכפר שביומא מוסב לא על וכפר דהכא כי אם על וכפר דפר של כה"ג ביוהכ"פ שבפ' אחרי, כפי שמתבאר בסוגיא דיומא שם, וצע"ג. .
(מגילה כ' ב') ונסלח להם. [מה ת"ל וכפר ונסלח], וכפר אעפ"י שלא סמך, ונסלח אעפ"י שלא נתן שיריים עזדייק כפל לשון וכפר ונסלח, וכמה שהקשו בזבחים ל"ח א' והא זו היא כפרה זו היא סליחה, ועל זה דריש כאן וכפר אע"פ שלא סמך, דלא תימא כיון דשינה הכתוב ענין סמיכה בפרשיות אלו תעכב כמו שההזאות מעכבות, כמבואר בדרשה הקודמת משום דשינה בהם הכתוב, וכל מקום ששינה הכתוב לעכב הוא, ומונסלח דרשינן אע"פ שלא נתן שירי הדם דשיריים אינן מעכבין. וטעם הדבר שרק ההזאות מעכבות ולא סמיכה ושירי הדם, מבואר בגמרא משום דהזאות מעכבות גם בקרבנות אחרים, כמו בפרה אדומה ובמצורע, משא"כ סמיכה ושירי הדם. אכן עכ"פ אינו מבואר מפני מה אין מעכבין סמיכה ושירי הדם גם בפרה אדומה ובמצורע, וצ"ל שסמכה הגמרא על מ"ש בתו"כ בטעם שהזאות מעכבות מפני שהזאות מעכבות את הכפרה. ונראה באור הדברים מפני שעיקר הכפרה היא בדם כדכתיב (פ' אחרי) כי הדם הוא בנפש יכפר, משא"כ סמיכה ושירי הדם כיון שכבר נתכפר בהזאה אינם מעכבים, וכן משמע ביומא ה' א' שהקשו בגמרא וכי סמיכה מעכבת והלא אין כפרה אלא בדם וכו'. .
(זבחים ל"ט א') את הפר הראשון. מה ת"ל הראשון – שיהא ראשון לפר העדה, מכאן שאם פר המשיח ופר העדה עומדים להקריב – פר המשיח קודם עחנראה דאין הכונה מה ת"ל כלל הראשון, דהא אצטריך לענין המכון, שיעשו את זה כאשר עשו את הראשון, אלא הכונה דלא שייך כאן לשון הראשון, יען דראשון ושני שייך בדבר כללי אחד המתחלק לחלקים שונים, משא"כ בדברים נפרדים ואינם שייכים זל"ז, כמו הכא שמקודם איירי בפר כהן משיח וכאן איירי בפר העלם דבר של צבור, ולפי"ז הול"ל כאן כאשר עשה לפר המשיח, ועל זה אומר דלשון הראשון בא לרמז שבעמדו להקריב יחד עם פר העדה [הוא פר העלם דבר] הוא ראשון במעלה להקריב, ובגמרא מפרש טעם הקדימה משום דמשיח מכפר ועדה מתכפרת דין הוא שיקדים מכפר למתכפר, כמו בפ' אחרי וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל, מעיקרא בעדו והדר בעד קהל ישראל, וע' מש"כ שם. –
וע' בתו"כ כאן מסיים בדרשה זו יכול אף שעירי עבודת כוכבים יקדמוהו, ר"ל השעירים הבאים על חטא ע"ז (פ' שלח) ת"ל פר, פר ראשון ואין שעירי עבודת כוכבים ראשונים, ע"כ, אבל בגמרא כאן בא דין זה מצד הסברא, משום דפר העדה נקרא חטאת, כדכתיב חטאת הקהל הוא, ושעירי ע"ז נקראים עולה וקיי"ל דחטאת קודם לעולה, כפי שיתבאר לקמן ה' ח', ולכן השמטנו דרשה זו. .
(הוריות י"ג א') חטאת הקהל הוא. חטאת הקהל – הרי זה בנין אב לבל חטאות הקהל שישרפו. הוא – להוציא שעירי רגלים שאעפ"י שחטאת הקהל הם אין נשרפים, מאי טעמא, לפי שאין באים על עבירת מצוה ידועה.
(תו"כ) אשר נשיא. מהו לשון אשר, אמר ר' יוחנן בן זכאי, אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו עטפשוט דמדייק מדלא כתיב אם נשיא יחטא, כלשון הרגיל בכ"מ, ודריש אשר מלשון אושר ומפרש בגמרא ענין האושר, דהעם למדין ממעשה הנשיא, דאחרי שהוא מביא קרבן על שגגתו מכש"כ המון העם, וגם מכיון שהוא שב משגגתו כש"כ מזדונו. ובירושלמי הוריות פ"ג ה"ב מביא בענין זה הפסוק דקהלת ח' יש הבל וגו' אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, ודריש אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים בעולם הזה ואוי לרשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים בעוה"ז, והטעם בזה משום דברעת הצדיקים בעוה"ז מנכים להם מחובותיהם ובטוב רשעים מנכים מזכיותיהם [וע' בבבלי כאן], ונראה דדריש זה על סמך הדרשה שלפנינו אשר – מלשון אושר, ושם כתיב בצדיקים אשר וברשעים לא כתיב אשר. .
(הוריות י' ב') אשר נשיא יחטא. ת"ר, אשר נשיא יחטא יכול גזירה ת"ל (פ' ג') אם הכהן המשיח יחטא, מה התם לכשיחטא אף הבא לכשיחטא פנראה כונת הקושיא דסמיך על הדרשה הקודמת אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו, ובארנו שם הטעם בזה, כדי שילמדו המון העם ממנו להביא קרבן על חטאתם, ולפי"ז הו"א שמודיע הקב"ה שכן יהיה בהחלט שהנשיא יחטא כדי שיביא קרבן, וכמו דמצינו בפ' מצורע בפסוק ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם דרשו חז"ל בשורה היא להם, יעו"ש, וה"נ הודעה היא, ומשני דא"א לומר כן שהרי כתיב אם הכהן המשיח יחטא, ואם היה תכלית חטא כזה בכונה להורות לבני אדם, א"כ הלא היה צריך בכהן משיח שהוא גדול האומה כדכתיב והכהן הגדול מאחיו לכתוב ג"כ בלשון המורה על חיוב, ומדכתיב בו אם שהוא לשון תנאי, ש"מ שגם הלשון אשר שבכאן ג"כ לשון תנאי הוא, ומה דכתיב לשון כזה יש בזה טעמים אחרים כפי שנתבאר בדרשה הקודמת. –
וע' בזוהר פרשה זו כ"ד א' אשר נשיא יחטא – ודאי יחטא, ע"כ, ולכאורה מפרש הינך דרשת הגמרא יכול גזירה וכו', אלא שבאמת גזירה היא שבודאי יחטא, וכמו שפרשנו בסלקא דעתה של הגמ' ואמנם יש לפרש כונת הזוהר ע"פ מש"כ הרמב"ם בפי' לאבות פ"א מ"ט על מ"ש שם ושנא את הרבנות וז"ל, ובבקשת השררה והרבנות יארעו לו נסיונות רבות בעולם, מפני שיתקנאו בו בני אדם ויחלקו עליו יפסוד אמונתו כמ"ש כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מלמטה נעשה רשע מלמעלה, עכ"ל, ולפי"ז תכונן דרשת הזוהר ואין צ"ל שיחלוק על הגמרא, ודו"ק.
ומקור לדברי הרמב"ם כיון שנתמנה אדם וכו' כתב הגרי"ב בגליון שם שלא נמצא בתלמוד ומדרשים, ונראה שכון הרמב"ם לאגדה דחלק ק"ג ב' כיון שנעשה אדם רש מלמטה נעשה רש מלמעלה, ומפרש רש מלמטה מלשון ראש, ומצינו שם ראש בחיסור א', בפ' עקב מרשית השנה, ובאיוב ח' שאל נא לדור רשון, ומה דאיתא בגמרא רש בלא אל"ף הוא מפני שוי משקל השם ראש מלמעלה, דשם הפי' רש מענין עני, ורש"י לא פי' כן, ואין להאריך עוד. .
(שם שם א') אשר נשיא יחטא. הנשיא שעבר מגדולתו ואח"כ חטא הרי הוא כהדיוט, דכתיב אשר נשיא יחטא, כשהוא נשיא אין כשהוא הדיוט לא פאהרבותא בזה שלא נילף מכהן משיח שאצלו אין חילוק בדין זה מתי חטא. כמבואר לפניו לעיל בפסוק ג', אבל אם חטא ואח"כ עבר מביא שעיר כזמן שחטא, דלענין זה מקשינן ליה לכהן משיח דכתיב ביה (פ' ג') והקריב על חטאתו אשר חטא ודרשינן מלמד שמביא חטאת כמו שהיה חייב בשעה שחטא, כמו דמקשינן כמה דברים נשיא לכהן משיח. ובזה יתיישב מה שהקשה התוי"ט בפ"ג מ"א דהוריות על הרמב"ם ורע"ב שהביאו בבאור דין זה את הפסוק והקריב על חטאתו אשר חטא, והקשה הא פסוק זה בכהן משיח כתיב, ולכאורה הוא באמת דבר פלא, אבל לפי מש"כ ניחא דלענין כמה דברים מקשינן נשיא לכהן משיח כמו שיתבאר בפרשה, והוי כונתם דענין זה אחד מאלה הדברים. .
(הוריות י' א') אשר נשיא יחטא. פרט לנשיא שנצטרע, שנאמר (מ"ב ט"ו) וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית פבמפרש בית החפשית על שם שהיה חפשי ממלוכה, וה"נ מכיון שנצטרע עובר מנשיאותו. .
(שם שם) אשר נשיא יחטא. חטא ער שלא נתמנה ואח"כ נתמנה הרי הוא כהדיוט, דכתיב אשר נשיא יחטא – פרט לקודמות פגר"ל פרט לחטא שנתהוה קודם לנשיאותו, והטעם בזה משום דקרבן לא ישתנה בשנוי הגוף, ועיין מזה בכתובות מ"ה א'. .
(שם שם) אשר נשיא יחטא. ת"ר, יכול נשיא שבט ת"ל מכל מצות ה' אלהיו, ובמלך הוא אומר (פ' שופטים) למען ילמד ליראה את ה' אלהיו, מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלהיו אף נשיא שאין על גביו אלא ה' אלהיו, ואיזה הוא – זה מלך פדואיתא בסוגיא כאן, בעי מיניה רבי מר' חייא, כגון אני מהו בשעיר, אמר ליה הרי צרתך בבבל, והבאור הוא דשאל אותו כגון הוא שהוא נשיא אם היה בזמן המקדש אם היה חייב להביא שעיר על שגגתו כדין מלך או רק קרבן יחיד, ואמר לו הרי צרתך בבבל, ר"ל ריש גולה שבבבל הוא על גבך, ואנן בעינן שלא יהיה על גביו אלא ה' אלהיו. ויש מן המפרשים שהקשו בכלל על שאלה זו והא מה דהוי הוי והלכתא למשיחא. אבל י"ל פשוט דנ"מ בזה ע"פ המבואר בשבת דף י"ב ב' מעשה בר' ישמעאל בן אלישע שקרא והטה נר בשבת וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה, ונראה דבענין כתיבה זו כונו למ"ש ביומא פ' א' האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו וכו' ופירש"י שמא יבנה ביהמ"ק בימיו ויתחייב קרבן, ולפי"ז י"ל דכונת רבי בשאלתו היתה שאם יכשל חלילה באיסור כרת בשוגג מה יכתוב על פנקסו להביא כשיבנה ביהמ"ק, אם חטאת כיחיד או שעיר כמלך. .
(שם י"א א') מכל מצות ה'. כתיב הכא ועשה אחת מכל מצות ה', וכתיב בצבור (פ' י"ג) ועשו אחת מכל מצות ה' וגו', מה צבור אין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף נשיא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת פהעיין מש"כ בענין זה לעיל בפ' י"ד בדרשה אשר חטאו עליה. .
(שם ח' א') בשגגה ואשם. השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו. אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, מכאן שאין מקבלין קרבנות מן המומר פובאור הדרשה משום דכתיב אשר לא תעשינה בשגגה ואשם, וסמיך ליה או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא אשמו, דמשמע אשר לא תעשינה אם היה יודע שהוא אסור ושגגה היתה לו אז יביא אשמו, וזהו שב מידיעתו, ר"ל ע"פ ידיעתו, שאם היה יודע היה שב ונפרש, אבל מומר גם אם היה יודע שהוא אסור לא היה פורש. ועיין לקמן בפסוק כ"ז גבי חטאת שבא על השוגג כתיב ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ ודרשינן מעם ולא כל עם, פרט למומר שאין מקבלין ממנו, יעו"ש, ואצטריך דרשה ההיא, משום דאי מדרשה שלפנינו לחוד לא היינו ממעטין מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם ששגג בו, ואילו היה יודע שהוא דם היה פורש, דלפי דרשה שלפנינו נקרא שב מידיעתו בדם ומקבלין ממנו, ולפי דרשה מעם הארץ פרט למומר – כולל כל מין מומר.
וכן איתא דרשה בענין זה בר"פ זו אדם כי יקריב מכם קרבן, מכם ולא כולכם, להוציא את המומר, שאין מקבלין קרבן ממנו, ואצטריכא אותה דרשה, משום דכיון דאותה פרשה בעולה כתיבה ועולה דורן הוא הוה אמינא דנקבל מיניה כיון דלא לכפרה באה, קמ"ל. ואי אשמעינן בעולה לבד הוה אמינא עולה אין מקבלין משום דלאו חיובא היא אבל חטאת דחיובא נקבל, קמ"ל. .
(הוריות ח' א') או הודע אליו. ת"ר, או הורע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אפילו אם אינו מכחישן ת"ל או הודע אליו מכל מקום פזדלשון הודע משמע כמו שיתודע עצמו וגם שנודע לו בכל אופן שהוא. ופשוט דבאופן כזה שאינו מכחיש די אפילו עד אחד, כיון דאין זה בגדר עדות אלא גילוי מילתא בעלמא, וכ"ה מפורש בתו"כ ואפילו עד אחד ואפילו עבד ושפחה. .
(כריתות י"א ב') אשר חטא בה. עד שיודע לו במה חטא פחר"ל שיהיה חטאו מצוין ומסוים, ולא שידע רק בכלל שעשה איסור ולא ידע פרטיו, כגון שהיה לפניו חלב ונותר ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו, ודייק זה מלשון בה דמיותר הוא ובא לרמז שצריך לציין חטאתו, וזו דעת ר' יהושע, ור' אליעזר ס"ל דגם באופן כזה חייב, כיון דעכ"פ אכל איסור, וס"ל דהלשון בה בא למעט מתעסק, והיינו שיכוין לדבר איסור, משא"כ אם היה לפניו שומן וחלב ורצה לאכול שומן ושגג ואכל חלב פטור כיון דלא נתכוין לאיסור, אבל לא קיי"ל כר"א בזה משום דבכל איסורי תורה לא שייך לפטור מתעסק כיון דעכ"פ נהנה מאיסור, ובאיסורי שבת בלא"ה בעינן מלאכת מחשבת והיינו שיעשה מלאכתו באופן שחשב וערך מתחלה, ולא כן במתעסק, כמבואר לפנינו בפ' ויקהל, ולכן קבענו דרשתו ודינו של ר' יהושע. .
(שם י"ט א') על ראש השעיר. מה ת"ל השעיר – לרבות שעיר נחשון לסמיכה פטר"ל דלאו דוקא נשיא לכל ישראל אלא אפילו נשיא שבט שהוא קרבן יחיד, כמו השעירים שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח, ונקט שעיר נחשון מפני שהוא הראשון בפרשת הנשיאים. וטעם הדיוק פשוט, משום דהאי על ראש השעיר מיותר הוא, דהול"ל וסמך ידו על ראשו, כיון דקאי אשעיר שבפסוק הקודם. .
(מנחות צ"ב ב') ושחט אותו. מה ת"ל אותו – אותו בצפון ואין השוחט בצפון, אלא המקבל בצפון, אותו בצפון ואין שעיר נחשון בצפון צעיין מש"כ באות הקודם בבאור שם שעיר נחשון, וקמ"ל דאע"פ שמבואר בדרשה הקודמת שצריך סמיכה ובריש פרשה זו מקשינן שחיטה לסמיכה לכמה דברים, וסמיכה בצפון היא [ע' יומא ל"ו א'], אפ"ה א"צ שחיטה בצפון, מפני שאין קדושת יחיד דומה לקדושת צבור. ובנוגע לדרשה ואין השוחט בצפון אלא המקבל בצפון ע' לעיל בפרשה א' פ' י"א ולקמן בפ' צו ז' ב' בדין האשם בדרשה ואת דמו יזרק. .
(זבחים מ"ח ב') ושחט אותו. אותו ולא תמורתו, ולהלן (פ' ל"ג) הוא אומר ושחט אותה, אותה ולא חלופה ולא ולדה.
(תו"כ) במקום אשר וגו'. במקום אשר ישחט את העולה – והיכן הוא, בצפון צאועולה בודאי בצפון היא, כדכתיב ר"פ זו ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, וע"ע מענין דרשה זו להלן בפסוק כ"ט. .
(זבחים מ"ח ב') חטאת הוא. חטאת נאמר בה הוא, בשחיטה, לומר לך, לשמה כשרה שלא לשמה פסולה צבבכל מקום דכתיב כלשון זה, עולה היא, מנחה היא, חטאת היא, אשם הוא, בא לדרשה, מפני שלגוף הענין מיותר הוא, כיון דהפרשה איירי באלה הענינים, וכאן דריש שמעכב אם שחטו שלא לשמו. .
(שם י' ב') חטאת הוא. מה ת"ל, ללמד שיהיו כל מעשיה לשם חטאת.
(תו"כ) ולקח הכהן. ואי אתא קוף ורמי להו אידיה בעי למישקל זימנא אחריתא צגפירש"י ולקח משמע הוא בעצמו יקח, עכ"ל. ולא ידעתי לפי זה למה נקט ואי אתא קוף, ולמה לא גם אדם, שאם נתן לו אדם אחר על ידו צריך למשקל זימנא אחריתא. ולולא דבריו אפשר לפרש דעיקר הקפידא רק שיבא הדם מכח גברא, אם הוא או אחר, ורק בנתינת קוף פסול. ונראה ראיה לזה מהא דקיי"ל בנטילת ידים דשרי אם באים המים על ידיו של הרוחץ מכח אדם אחר, כמבואר בחולין ק"ז א', אע"פ דחיוב נט"י סמכו על הפ' דפ' מצורע וידיו לא שטף במים, ושטף הוא פעל כמו לקח.
ויש להעיר נ"מ גדולה בין פירש"י לפירושנו אנו, לענין כמה מצות שמצותן בלקיחת היד כמו לולב ומיניו, ואגודת איזוב, וכדומה, דלפירש"י אם נתן אחד על יד הלוקח לא יצא, וכן כשנותן אדם לחבירו אתרוג במתנה צריך הלוקח להניחו וללקחו עוד הפעם לצאת, כיון דלקיחה ראשונה היתה לשם מתנה ולא ע"מ לצאת, וא"א לומר מתנתו ומצותו באין כאחד, דבמתנה לא אמרינן כן כמבואר בש"ך לחו"מ סימן ר"ב ס"ק ג', משא"כ לפירושנו אנו, ויש הרבה לפלפל בזה, ונהירנא, כי בלמדי בימי חרפי בישיבת וולאזין ראיתי קונטרס אחד בשם פליטת סופרים לאחד מגדולי העיר ההיא באה בו חקירה בענין זה. .
(זבחים י"ד א') ולקח הכהן. וסמיך ליה ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה, ש"מ דגם קבלת דם חטאת בעי צפון, מקבל עצמו מנלן, אמר קרא ולקח – לו יקח צדפירש"י סרסהו ודרשהו, את עצמו יקח למקום הדם, עכ"ל. .
(שם מ"ה א') מדם החטאת. מכאן דבעינן קבלה לשם חטאת צהפשוט דמדייק מדלא כתיב ולקח הכהן מן הדם, דהרי קאי אחטאת שבפסוק הקודם, ודריש שהלקיחה תהיה בכונה, שיכוין לקחת מדם חטאת. .
(שם ח' א') באצבעו. ת"ר, באצבעו ולקח, מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין, באצבעו ונתן, מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין צונראה הבאור דמדייק מדלא כתיב ולקח הכהן באצבעו מדם החטאת ונתן, ומדסמך באצבעו לונתן בא להורות דלא רק הלקיחה אלא גם הנתינה צריכה להיות בימין, ע"פ הכלל דכ"מ שנאמר אצבע אינה אלא ימין. .
(שם כ"ד א') על קרנת. קרנת קרנת קרנות – הרי כאן ארבע, שלש למצוה ואחת לעכב צזפירש"י שלש פרשיות נאמרו בחטאות החיצוניות, אחת בשעיר נשיא ושתים בחטאת יחיד, אחת בכשבה ואחת בשעירה [הוא פסוק ל"ב ופ' כ"ח, וצ"ע שלא סידר על סדר הכתובים והול"ל אחת בשעירה ואחת בכשבה], בשתים כתיב על קרנת חסר ו' ובאחת כתיב מלא, עכ"ל, ור"ל דהוי כמו דכתיב ד' פעמים קרנת, ומדהיה אפשר לקצר בשתים האחרונות ולכתוב סדר הנתינה כמו בשעיר נשיא, שהרי כולן חטאות חצוניות שדין אחד להן, וכמו דכתיב לעיל בפ' כ' ועשה לפר כאשר עשה לפר הראשון, ולכן דרשינן שבא לרמז דלכתחלה מצוה ליתן שלש מתנות על המזבח, אבל בדיעבד אינו מעכב רק אם לא נתן אפילו מתנה אחת. וזו דעת בית הלל דס"ל יש אם למסורת, ר"ל דעיקר אזלינן בתר הכתיבה ולא אחר הקריאה, וב"ש ס"ל יש אם למקרא, וכיון דכולם קרינן קרנות בלשון רבים, הוי כאלו דכתיב שש פעמים קרנות ולכן הוו ארבעה למצוה ושתים לעכב, וידוע דקיי"ל כב"ה, אלא דבכלל תמיהני, שהרי לפנינו וכן במסורה כתיבי כולם קרנת בלשון יחידה וצ"ל כמש"כ התוס' בשבת נ"ה ב' דהגמרא חולקת עם המסורה שלפנינו בכמה מקומות, יעו"ש. .
(שם ל"ז ב') ואת דמו ישפך. תניא, מניין לחטאת שקבל דמה בארבע כוסות ונתן מתנה אחת מזה ומתנה אחת מזה שכולן נשפכין ליסוד, ת"ל (פ' ל') ואת כל דמה ישפך, יכול נתן ארבע מתנות מכוס אחד יהיו כולן נשפכין ליסוד, ת"ל ואת דמו ישפך, הא כיצד, הוא נשפך ליסוד והן נשפכין לאמה צחר"ל שיורי אותו הכוס נשפך על היסוד ושל שארי הכוסות לאמה. .
(זבחים ל"ד ב') אל יסוד מזבח העולה. שירי הדם [של חטאות חצוניות] היה שופך על יסוד דרומי, דאמר קרא אל יסוד מזבח זה יסוד דרומית, או אינו אלא יסוד מערבית, אמרת, ילמד ירידתו מן הכבש ליציאתו מן ההיכל, מה יציאתו מן ההיכל בסמוך לו, ואיזה זה, זה יסוד מערבי, אף ירידתו מן הכבש בסמוך לו, ואיזה זה, זה יסוד דרומי צטר"ל מה יציאתו מן ההיכל היה נותן שירי הדם בסמוך לו שהוא יסוד מערבי כדכתיב אשר פתח אהל מועד דהיינו לצד מערב שהוא סמוך להיכל אף ירידתו מן הכבש מתן השירים בסמוך לו, דהיינו יסוד דרומי הסמוך לכבש, שהכבש בדרום, כמבואר לפנינו בפ' תרומה. ודין שירי הדם של חטאות הפנימיות ע"ל פ' ז'. .
(יומא נ"ט א) כחלב זבח השלמים. מה התם (ג', ג' – ד') חלב תותב קרום ונקלף ושתי הכליות ויותרת אף הכא כן [תו"כ] וכפר. הני תלתא זימני וכפר למאי אתו קשלש פעמים בפרשה זו כתיב וכפר, בשעיר נשיא (פ' זה) ובחטאת יחיד בשעירה (פ' ל"א) ובכשבה (פ' ל"ה) והיה די לכתוב כזה באחד מהם, כיון דכולם בענין אחד איירי – בחטאת הבא על השוגג. , חד אעפ"י שלא נתן אלא שלש מתנות, חד אעפ"י שלא נתן אלא שתים וחד אעפ"י שלא נתן אלא אחת קאהוא הדין המבואר בפ' הקודם בדרשה על קרנת, אלא דמר יליף מהכא ומר יליף מהכא. .
(זבחים ל"ח א') וכפר עליו. אמר רבא, חטאת ששחטה על מי שמחויב עולה כשרה, מאי טעמא, וכפר עליו כתיב, עליו ולא על חבירו, חבירו דומיא דידיה, במחויב כפרה כמותו קבר"ל רק אם שחטה לשם מי שמחויב חטאת פסולה, דכן משמע וכפר עליו ולא על חבירו שהוא חבר לו בענין זה, והיינו שמחויב חטאת כמותו. .
(שם ז' א') וכפר עליו. אמר רב, חטאת ששחטה לשם מת כשרה, מאי טעמא [וכפר עליו כתיב], ואין כפרה למתים קגר"ל אין זה כמו השוחט לשם אדם אחר חי דפסולה משום דכתיב וכפר עליו ודרשינן ולא על חבירו, אבל השוחט לשם מת כיון דלא שייך בו וכפר, אז אע"פ שאין הקרבן עולה לבעלים לשם חובה בכ"ז כשר הוא ונוהגין בו כל העבודות וכל הדינין השייכים בו. ולכאורה צ"ע מספרי ס"פ שופעים כפר לעמך ישראל אשר פדית, לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, ובתנחומא ר"פ האזינו איתא הלשון בדרשה זו מכאן שהחיים פודים את המתים ולכך אנו נוהגים לפסוק צדקה עליהם, הרי דשייך כפרה במתים [וע' באו"ח סי' תרכ"א] וי"ל דאעפ"כ אין שייך להביא קרבן כפרה עליו משום דאין כפרה לאחר מיתה, וממילא אינו נקרא מחויב כפרה כמותו. .
(שם ט' ב') וכפר עליו. עליו ללמד שלא יכפר לשנים כאחד ושיהיה כהן מכפר על ידי עצמו.
(תו"כ) וכפר עליו הכהן מחטאתו. שתהא כפרה לשם חטאת, מכאן דבעינן זריקה לשמה קדדלשון מחטאתו מיותר, דכיון דאיירי בכל הפרשה בענין חטאת הול"ל וכפר עליו ותו לא, ולכן דריש דהזריקה תהיה לשמה, וקרי לזריקה כפרה, משום דעיקר כפרה בזריקת הדם, כמש"כ (פ' אחרי) כי הדם הוא בנפש יכפר. .
(זבחים ח' א') ונסלח לו. אין משיירים לו ליוהכ"פ, [תו"כ] ואם נפש. אין היחיד חייב קרבן חטאת אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, דכתיב ואם נפש וילמד תחתון מעליון קהר"ל ילפינן כאן ביחוד מדין הנשיא דאיירי למעלה, ובנשיא ילפינן כן לעיל בפ' כ"ב בדרשה מכל מצות ה', יעו"ש. .
(הוריות ח' א') נפש אחת תחטא. שלש לשונות יחיד כתיבי כאן קור"ל שלשה מעוטים המורים למעט רבים העושים כתיבי בפסוק זה, נפש, אחת, תחטא, הרי אלו שלש לשונות יחיד, והיה אפשר לכתוב ואם יחטאו בשגגה. , חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי זה יכול וזה יכול, וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד קזדבכל אלה יש חסרון במלאכה או בעושה, כי זה עוקר וזה מניח אין המלאכה נקראת שלמה בכל אחד, דמלאכה שלמה צריכה עקירה והנחה, וזה יכול וזה יכול דהיינו שעשאו בשבת מלאכה אחת וכל אחד יכול לעשות המלאכה בעצמו פטורים שניהם כפי שיתבאר בסמוך בדרשה בעשותה, ויחיד שעשה בהוראת ב"ד שהורו ב"ד בטעות אונס הוא שסמך על הב"ד. .
(שבת צ"ג א') מעם הארץ. פרט למומר שאין מקבלין קרבנות ממנו קחעיין מש"כ לעיל בפסוק כ"ב בדרשה בשגגה ואשם וצרף לכאן. .
(הוריות ב' א') מעם הארץ. פרט לכהן משיח, פרט לנשיא קטשמשיח מביא פר על שגגתו ונשיא מביא שעירה כמבואר לעיל בפרשה ואע"פ דזה כתיב אצלם מפורש ול"ל עוד למעט כאן אך דהו"א דהא דמביא כהן משיח פר הוא רק אם היה החטא בשגגת הוראה, אבל כשחטא לעצמו בשגגת מעשה מביא כשבה או שעירה כהדיוט קמ"ל. ובנשיא הרבותא אם אכל חצי זית חלב כשהיה הדיוט ונתמנה לנשיא והשלימו לכזית הו"א דנדון בתר תחלתו ומביא כשבה או שעירה כהדיוט, קמ"ל דאע"פ דגם שעיר אינו מביא משום דאכל מקצת כשהיה הדיוט, אבל גם קרבן הדיוט אינו מביא. ומה שלא אמרו רבותא כזו גם בכהן משיח הוא משום דאצלו אין נ"מ מתי חטא, והוא מביא פר אפילו על חטאתו משעבר, כמבואר לעיל בפ' ג'.
ובטעם כלל דרשה זו מלשון מעם הארץ פירש"י דדריש מעם הארץ ולא כל עם הארץ, עכ"ל. ולו"ד היה אפשר לפרש דדריש מעם הארץ פירושו המון העם ולא הנשיאים ומכובדים, כמו כהן משיח ונשיא, וכדכתיב בירמיה ל"ד שרי יהודה ושרי ירושלים הסריסים והכהנים וכל עם הארץ. .
(שם י"א א') מעם הארץ. יכול מדכתיב נפש אחת אינו חייב אלא יחיד שעשה ולא שנים ושלשה שעשו, ת"ל מעם הארץ אפילו הם מרובים ואפילו רוב הקהל ואעפ"י שב"ד מביאין עליהם פר.
(תו"כ) בעשותה. ת"ר בעשותה כולה ולא מקצתה, מכאן לשנים שהוציאו משא לרשות הרבים בשבת שהם פטורים קיזה דוקא באם יכולים כל אחד לעצמו להוציא החפץ, אבל אם אינם יכולים כ"א לבדו חייבים וכמבואר לעיל בדרשה נפש אחת תחטא. וטעם דיוק דרשה זו משום דכך דרך לשון התורה כשבאה למעט כולה ולרבות גם מקצתה כתוב הכנוי בתוספת מלה אותו, אותה, כמו בפסחים כ"ב ב' לכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורים שבתורה, ושם נ"ט א' יערך אותו מערב עד בקר, אותו מערב עד בקר ואין אחר מערב עד בקר, וכן שם צ"ט א' ואכלתם אותו בחפזון, אותו בחפזון ואין פסח דורות בחפזון, והרבה כאלה, וכנגד זה דרשו להיפך היכי דלא כתיב כנוי אותו שפירושו דוקא כולו ולא מקצתו כמו כאן ובפסחים נ"ז ב' ושמו אצל המזבח, ושמו כולו, ושם ס"ד ב' והקטירם שיהא כולו כאחד, ובתו"כ פ' תזריע וראהו – כולו כאחת, וכן בלשון חז"ל בשבועות כ"ז ב' האומר שבועה שלא אוכל ככר זה כיון שאכל ממנו כזית חייב והאומר שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכלנה כולה, וזהו טעם דרשה שלפנינו. .
(שבת צ"ג א') או הודע. הני שלש ידיעות גבי יחיד גבי נשיא וגבי צבור למה לי קיאלעיל בפסוק י"ד וכאן ולקמן פ' כ"ח אף דכולהו דין אחד להם וילפינן כולהו מהדדי לענין כמה דברים כמבואר בפרשה זו, וא"כ היה די לכתוב דבר הידיעה באחד מג' אלו. אם אינו ענין לגופייהו תנהו ענין היכי דנתודע לו לבתר יוהכ"פ דמייתי חטאת קיבדמדתלה הכתוב בזמן הידיעה אז אף דבאמצע חל יוהכ"פ שמכבר בכ"ז צריך להביא חטאת כשנודע לו. .
(כריתות כ"ו ב') והביא קרבנו. המפרש חטאתו ומת לא יביאנו בנו אחריו, דאמר קרא והביא קרבנו, בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו קיגאם שגג הבן בשגגת חטאת לא יביא החטאת שהפריש אביו, ופירש"י ואין צ"ל שלא יביא על חטא האב, משום דאין כפרה לאחר מיתה, עכ"ל. ועיין מש"כ לעיל בפסוק כ"ו בדרשה וכפר עליו דאע"פ דקיי"ל דגם המתים צריכים כפרה בכ"ז לא שייך בהו הבאת קרבן כפרה משום דאין חטאת לאחר מיתה, ולכן בארו בגמרא שכונת המשנה לא יביאנו בנו אחריו. עבור עצמו ולא עבור אביו. .
(שם כ"ז ב') קרבנו על חטאתו. המפריש חטאתו לא יביאנו מחטא על חטא, שנאמר והביא קרבנו על חטאתו – שיהא קרבנו לשם חטאתו קידומבואר עוד בגמרא דאפילו הפריש על חלב שאכל אתמול לא יביאם על חלב שאכל היום, ועיין בכ"מ פ"ג משגגות. .
(שם שם) על חטאתו אשר חטא. אתמר, אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני, א"ר יוחנן, חייב שתים, מאי טעמא דכתיב על חטאתו והביא קטומשמע על כל חטא וחטא יביא, אע"פ דהאכילה היתה בהעלם אחת, וס"ל דהידיעות מחלקות לחטאות, אע"פ שלא היתה ידיעה בין אכילה לאכילה. ובגמרא פריך והא כתיב מחטאתו ונסלח לו, ומשני הכא במאי עסקינן כגון שאכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלמו של שני, מהו דתימא לצטרפו, קמ"ל, ור"ל כיון דהאי חצי זית עם זית קמא שייך בתר ידיעה קמייתא הוי כאלו נודע לו על הכל, דהא אם הוי מייתי קרבן הוי מתכפר בהדי דזית בלא שום ידיעה, דפחות מכשיעור לא חשיב, אבל כזית לא מכפר בלא ידיעה, הלכך כי לא אתוודע ליה בהדיה אלא זה אחר זה הוו ידיעות מחלקות, וכמש"כ. .
(שבת ע"א ב') שעירת עזים. ובחטאת עבודת כוכבים הוא אומר (פ' שלח) תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, מה התם עז בת שנתה אף הכא עז בת שנתה.
(תו"כ) במקום העולה. והיכן עולה נשחטת בצפון, שמע מינה חטאת בעי צפון, ואין לי אלא למצות, לעכב, מניין, ת"ל (פ' כ"ד) ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה קטזדכל מקום ששינה הכתוב בקדשים הוא לעכב. .
(זבחים מ"ח א') ואם כבש. ר' שמעון אומר, כבשים קודמין לעזים בכל מקום, יכול מפני שהם מובחרין מהם ת"ל ואם כבש יביא קרבנו לחטאת, מלמד ששניהם שקולים קיזר"ל בכל מקום כתיב כבשים קודם לעזים, כמו בפ' בא ובפ' שלח ועוד, ולפי"ז היה אפשר לחשב שהכבשים מובחרין, ולכן מי שחייב חטאת ויש לו כבש ועז יביא כבש דוקא, לכן כתב הכתוב פעם עז קודם לכבש כמו הכא כתיב מקודם (פ' כ"ח) והביא קרבנו שעירת עזים ואח"כ ואם כבש להורות ששניהם שקולין, ואיזו שירצה יביא. .
(כריתות כ"ח א') ואם כבש יביא. ת"ר, מניין למקדיש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה קיימת והרי שתיהן עומדות, מניין שיביא איזו שירצה, ת"ל ואם כבש יביא קרבנו לחטאת קיחדהו"ל למכתב ואם כבש קרבנו, כמו דכתיב בכל פרשה זו, אם עולה קרבנו, אם זבח שלמים קרבנו, ואם עז קרבנו, ומהו שהוסיף עוד ואם כבש יביא, ולכן דריש דבא להורות דלפעמים יצוייר שיביא כבש גם אחר שהפריש שעירה, וכאופן שמבאר בזה. יכול יביא שתיהן, ת"ל יביאנה – אחת ולא שתים קיטואותה שניה תמות כדין חטאת יחיד שכפרו בעליה, וטעם הדיוק מלשון יביאנה פשוט משום דהיה יכול לכתוב נקבה תמימה יביא.
ויש להעיר בגוף הדרשה יביאנה אחת ולא שתים ממ"ש בזבחים צ"ב ב' דרצה הגמרא לדייק דדם חטאת העוף שנזרק מדמה על הבגד אין אותו הבגד טעון כבוס כמו דם חטאת בהמה, ומדייק זה מדכתיב בפ' צו זאת תורת החטאת וגו' הכהן המחטא אותה יאכלנה, יאכלנה לזו ולא לאחרת, ר"ל דע"כ רק בחטאת בהמה ולא בכל החטאות איירי קרא, ופריך ואלא זאת ל"ל [דגם זאת הוי מעוטא], ומשני אי לאו זאת הו"א יאכלנה אורחא דקרא לכתוב כן, קמ"ל. הרי מפורש דלא מדייק הגמרא לשון יאכלנה דהוי כמו כאן הלשון יביאנה, ורק משום דיש עוד הוראה ומעוט המורה על דיוק לשון זה, כמבואר, ומאי שנא כאן דמדייק.
וצ"ל דשאני התם דכיון דאיירי שם בפרט אחד העומד ונמצא לפנינו, כמש"כ הכהן המחטא אותה, הרי איירי בבהמה ידועה העומדת לפנינו, לכן שייך לומר דאורחא דקרא לכתוב יאכלנה, היינו על זה הפרט שאנו דנים, משא"כ כאן דמדבר בסתם מן הכבשים שאם מביא כבש יביא נקבה, וא"כ לא שייך כאן הלשון יביאנה, דאמאי קאי, ויותר היה נכון לומר נקבה יביא, והיינו שממין הכבש שמביא יביא נקבה, ולכן מדייק אחת ולא שתים. .
(תמורה ט"ו א') ושחט אותה לחטאת. לשם אותה חטאת, אבל אם שחט חטאת חלב לשם חטאת דם או לשם חטאת אחר פסולה קכר"ל לא מבעי לשם עולה אלא אפילו לשם חטאת אחר פסולה, ובזה חמור חטאת מכל הקרבנות, שכל הזבחים שנזבחו במחשבת שנוי השם כשרים חוץ מן החטאת [וכן הפסח], וטעם הדבר מפני שעיין עליו הכתוב כ"פ כמש"כ ושחט אותה לחטאת, ונאמר על חטאתו שתעשה לשם אותו החטא, ונאמר וכפר עליו שתהיה לשם בעליה. .
(זבחים ט' ב')